אין תמונה
"The boy who knew too much" . מיקה

אלבומו הראשון של מיקה  "Life In Cartoon Motion", מכר למעלה מ-5.4 מיליון עותקים ברחבי העולם. הסינגל הראשון מתוכו, "Grace Kelly", שהה במשך 5 שבועות בראש מצעדי ההשמעות בבריטניה ובמדינות נוספות.

האישיות הצבעונית, קול הפלצט, התסרוקת המוזרה והאובססיה שלו לציורים וליצנים - היכו גלים. ועכשיו, שנתיים וקצת אחרי אלבום הבכורה, יוצא אלבומו השני "The boy who knew too much" , שמסתמן כביסוס מעמדו של מיקה כאמן הפופ המוכשר והססגוני הפעיל כיום, למרות ניסיונות של אחרים (מישהו צייץ Sliimy?) לתפוס את מקומו.

ממשיך לתקשר עם מי שמבין ומעריך אותו בשפה שלו

בהאזנה רצופה, האלבום השני ממשיך את הסגנון הציורי, הקופצני והפופי של הראשון, ואולי יהיו כאלה שיגידו שמדובר בשכפול. אולם נראה שהשנתיים עברו על מיקה עשו לו רק טוב. הוא שאב השראות ממקורות כמו חבורת מונטי פייטון, KT Tunstall, מקהלות גוספל ואפילו להקות בנים, ומחבר אותם עם עולמו הפרטי.
כשמקשיבים לכל שיר בנפרד, מגלים שמיקה ממשיך לתקשר עם מי שמבין ומעריך אותו בשפה שלו.

מיקה פרומו 2009 (צילום: Julian Broad)
מדוע הילד צחק בחלום? מיקה | צילום: Julian Broad

ב-"We are golden", הסינגל הראשון, מתארחת מקהלת הגוספל "Andrae", שעשו הכרה עם עולם הפופ ב"Like a Prayer" של מדונה. זהו מעין סינגל מעבר בין האלבום הראשון לשני. הוא דומה במרכיביו לאלבום הבכורה, אך מחליק את המאזין לרשימת שירים חדשה שמידי פעם, בעזרת מילה או ביטוי, מזכירה את האלבום הקודם.

"Blame it on the girls", הרצועה השניה והסינגל השני שיצא לאחרונה, מנסה לא לקחת את עצמו ברצינות רבה מידי. השיר מדבר על מצליחן עשיר וחתיך שלכאורה יש לו הכל ועדיין נשאר אומלל ומחפש להאשים את כולם באומללותו. השיר, בקלות ובצדק, הולך לחרוש את כל תחנות הרדיו, ויש לו גם קליפ חדש ומדהים.
ב-"Rain" חושף מיקה מקום עצוב-שמח שלא בטוח שהיה קיים אצלו בעבר. למרות קצב הפופ והפלצט השיר עצמו מלנכולי, והחיבור בין טקסט על איבוד אהבה והכמיהה לחזרתה, לבין המוזיקה הקופצנית, יוצר תחושה מיוחדת.

בלדה מנצחת בסטייל של להקות הבנים

הרצועה הרביעית, "Dr. John" מתחילה כמו שיר של KT Tunstall המצוינת, אך מיד הופכת למיקה, עם אזכור בקצב ובנושא ל-"Billy Brown" מאלבומו הקודם - השיר על הגבר שמחפש אהבה ולא מבין מה הוא עושה לא טוב.

אפשר להתווכח על זה, אבל "I see you" נשמע כאילו נועד ללהקת בויזון או בקסטריט בויז, במובן החיובי של ההשוואה. זו בלדה סוחפת וגדולה וכששומעים אותה אפשר לדמיין קליפ שמזכיר את "want you back" של טייק ד'את. המבטא הבריטי והמנעד הקולי הופכים את השיר לאחת הבלדות הטובות של השנה.

השיר "Blue eyes" מטיס אותנו לאי בודד עם עץ דקל ארוך, חופים לבנים וים כחול, מרגריטה ביד, שוכבים על ערסל. עם קצב לטיני מיקה מצליח לדבר על כאב וצער שמגיעים יום אחד ולא עוזבים, ואפילו כשלוקחים כדורים, מתפלאים שהצער לא עובר.

אמירה כנה ונוקבת במסווה ילדותי

ב-"Toy Boy" מצליח מיקה להחיות את אווירת שירי מונטי פייטון, עם שיר קליל, מטופש בסגנונו וחביב למדי. אבל גם כאן, בשיר שלכאורה מדבר על צעצוע, הטקסט, או יותר נכון הסאב-טקסט, מציג ביקורת על התרבות: "תחזיק אותי בזרועותיך, אני צעצוע-ילד ממש כמוך... אבל אמא שלך חשבה שמשהו לא בסדר, לא רצתה שתישן עם ילד הרבה זמן, זה דבר חמור בעולם הבוגרים, אולי עדיף שתישן עם ברבי".

האלבום החדש של מיקה מציג אמן עם אמירה כנה ונוקבת במסווה ילדותי. מרחוק הוא עשוי להזכיר, כאמור, את הראשון שלו. המעמיקים יחגגו את ההתפתחות שלו ואת סגנונו הילדותי, המיוחד. הרי ידוע שילדים תמיד אומרים את האמת.