"אני שמח לראות שיש פה אנשים צעירים", אמר אבא שלי, בשנות ה-60 לחייו, כשנכנסנו אמש ללייב פארק בראשון לציון. לא היו המון אנשים צעירים. דיפ פרפל ממוקמת קצת מתחת ללד זפלין ופינק פלויד, וקצת מעל ט'ין ליזי וג'טרו טאל במצעד הלהקות שהורים רוקרים מעבירים לדור הבא. רוב האנשים שהגיעו אמש לשמוע את דיפ פרפל כנראה שמעו אותם לפני כמה עשורים בתקליטים ועם רשרושים ברקע. וזה ממש מראה משמח, האמת. כי הטכנולוגיה מאפשרת לדיסטורשן להשמע מלוכלך בדיוק במידה הנכונה, והמסכים מאפשרים לראות את זה כמו שצריך. ברגע הזה כל הנוסטלגיה המטושטשת הופכת לחדה, כמו פרטים שמספרים לך בפגישת מחזור וכבר שכחת. הילדים לא יעריכו את זה.
דיפ פרפל מגיעים לפה הרבה. זוהי הפעם השישית שהם מופיעים בישראל. מודל 2016, הם קודם כל נגנים מעולים. איאן גילם (סולן), איאן פייס (מתופף), רוג'ר גלובר (בסיסט), סטיב מורס (גיטריסט), דן איירי (קלידן) עולים על הבמה עם טי-שירטס צבעוניות ומקושקשות ומתחילים לנגן את "Highway Star". בהופעות של אמנים ותיקים נשאלת השאלה אם הם עדיין באנרגיות גבוהות ומנגנים בפול-פאוור. במקרה הזה עושה רושם שאין מה לדאוג: מדובר בחיות במה.
הם ממשיכים עם "Bloodsucker", מהאלבום "Deep Purple in Rock" המיתולוגי, ואיאן מראה שהקול שלו לא נסדק מאז 1970. הטריק ידוע הרי, ככל שהקול של האמן נשחק כך יהיו יותר זמרות ליווי על הבמה שיעזרו בגבוהים. גילן לא צריך עזרה, וצורח את נשמתו במה שנראה מאמץ לא גדול במיוחד. כך זה ממשיך, עם שירים כמו "Strange Kind of Woman" ו"Vincent Price" מהאלבום האחרון, שמתחיל במנגינת עוגב מאיימת וממשיך בשיר קצת משעמם. לא נעים להודות, אבל כולנו יודעים שהגדולה נמצאת בקלאסיקות ובאלבומים הישנים.
ההופעה נשארת ככה, פחות או יותר, בקצב אחיד וגבוה של דיסטורשן. "Lazy" קצת יותר בלוזי, "Demon's Eye" תמיד הזכיר לי מדי את "School's Out" של אליס קופר ו"Hell To Pay", שנשמע לגמרי כמו שיר של AC/DC. למרות שאווירת הכסאח יושבת בול על הבמה של ראשון, כולל הוידאו ארט המצוין, היה אפשר לפנק באיזה בלדה, או לפחות בשיר בנפתח בקטע איטי יותר, רק כדי לתת איזה ברייק. נגיד, במקום סולו קלידים שמוביל ל"הבה נגילה" היה נחמד לשמוע את "Child in Time". אבל היה את "הבה נגילה", ואתם יכולים לתאר לעצמכם מה זה לשמוע וירטואוז כמו דן איירי מנגן את זה.
אבל הדיפ פרפלים כן עצרו מדי פעם, לטובת סולו גיטרה, או תופים, או קלידים או בס. עכשיו, זה ברור שזו תצוגת יכולת מאוד מרשימה, אין ספק. העניין הוא, שבאיזשהו שלב הטכניקה גוברת על הרגש. יש גבול מאוד דק בין סולואים מתישים לבין עוצמתיים, בין נגינה לשם "תראו איזה מהיר אני" לבין "אתם שומעים צלילים אבל למעשה זו הנשמה שלכם". הרי זה כל הדיון בלהקות פרוגרסיב של וירטואוזים (ע"ע דרים ת'יאטר) - מרוב סולואים איבדתם את המוזיקה. דיפ פרפל דווקא לרוב היו אלה שלא מאבדים את הרגש, בדיוק כמו הסולו קלידים המדהים שלהם ב"Anthem" (נכון, נו, זה הרכב אחר של נגנים אבל בכל זאת) - הוא ארוך אבל כל תו בו מדוייק.
אחרי ביצועים מצויינים, ווידאו ארט שמשלב גולגלות ופסיכדליה, ומלמולים של איאן בין לבין (אני לא הבנתי מילה האמת), הגיעו להיטי הסיום. מצחיק שדווקא הלהקה שמתעקשת על סולואים ארוכים עשתה קריירה על הריף גיטרה הפשוט בהיסטוריה, זה שכל גיטריסט לומד בשיעור הראשון. אבל לשמוע את "Smoke on the Water", במעמד הזה, עם אלפים שהשיר הזה ספוג בליבם, זה רגע שכל חובב רוק יתענג עליו.