גם נוסטלגיה היא עסק שמתעדכן. באמצע שורה 6, בלב הוי.אי.פי, ישב גבר בן קרוב ל50. הוא נראה כמו איש הייטק מצליח. סביבו ישבו הרבה אנשים שדומים לו, ושילמו הרבה כסף כדי לא רק לשבת קרוב, אלא גם לקבל לפני ההופעה שתייה חינם ותג זיהוי גדול ובולט. כשהחל מיק הקנל לשיר את "Holding Back The Years", להיטו הקלאסי הראשון, הרים הגבר משורה 6 את התקליט הראשון של סימפי רד, שאותו הוא שומר כנראה מאז רכש אותו ב1985, ונופף בו בגאווה עצומה.
31 שנה עברו מאז, והתקליט הישן והאהוב עדין איתו. הוא מתח את ידיו גבוה ככל האפשר, מקוה שהקנל יבחין בו. אבל האולם היה עדין חשוך מידי. בהמשך הערב כשהקהל קם לרקוד, הוא כבר עלה על הכיסא כדי להגביה את התקליט עוד יותר. אבל גם זה לא עזר. בהדרן האחרון, הבלדה הנהדרת של הרולד מלווין והבלו נוטס "If You Don't Know Me By Now " כבר דהר ההיי טקיסט לקדמת הבמה, עלה על כיסא בשורה הראשונה, והגשים את חלומו. הקנל הבחין בו ובתקליט הישן והושיט לו יד.
וכך הגשים האיש את החלום של אלפי האנשים שגדלו על להיטיו של הקנל באייטיז ותחילת הנייטיז (או ליתר דיוק בין 1985-1995), ובאו להיזכר ברגעים הניפלאים שבהם השירים האלה היו פסקול. אולי נשיקה ראשונה, סקס ראשון, לילה בשמירה בצבא, שיר חתונה, אפשר כמובן להמשיך עד אין סוף. הקול המזוהה כל כך של הקנל, כנראה זמר הסול האנגלי הלבן המצליח של כל הזמנים, הוא משהו שהשאיר חותם על דור.
לכן, לאף אחד מהאנשים שבאו להיכל אתמול לא היה אכפת שהמופע מזכיר קצת אירוע חברה. הקנל הגיע עם שישה נגנים מיומנים, אבל בלי זמרי ליווי. הבמה היתה מוארת באופן קורקטי (שזה ניסוח מאוד עדין) ובצידיה היו מסכי וידאו די קטנים. רק הסאונד היה מצוין, והוא אפשר להקנל לעשות מה שדי נדיר למצוא כיום, וזה לכבוש את הקהל רק בעזרת קולו המשובח, הגרוב שלו, והשירים עצמם.
קצת פרטים: מיק הקנל, עם ההרכב שלו סימפלי רד היו החל מאמצע שנות השמונים מכונת להיטים כובשת עולם. חלק מהשירים היו מקוריים, אחרים היו גרסאות כיסוי. הם הגישו סול אנגלי לבן מעט מכובס, שהצליח להביא למיינסטרים, בעיקר באירופה, ובפעם הראשונה, מוזיקה שנחשבה עד אז כמיועדת לשחורים או להיפסטרים של התקופה. ההרכב שרד בצמרת בערך עשור, כשבשיא הוא מצליח להתכתב גם עם טרנדים של עולם הדאנס האלקטרוני, ולקרב גם אותו עוד צעד למרכז. בערך ב-1995 חדל הקנל לייצר מוזיקה רלוונטית.
הבעיה היא כזאת: הפופ של הקנל, סול אנגלי לבן, נשמע באייטיז די מתוחכם ומעט פורץ דרך. אלא שהשירים, כמעט כולם, אינם אישיים מאוד. כמעט מתבקש, שכדי לסחוב ערב שלם, הם ילווו באיזה שואו. העובדה שהקנל הצליח להלהיב את הקהל בעזרת קולו בלבד, היא כנראה ההוכחה שלהיטיו, או לפחות הגדולים שבהם, הם מהליגה הגבוהה ביותר.
בעידן שבו הישראלים הכי אוהבים להתרחץ ולצאת מהבית לאיזה מופע טוב כדי לשכוח, הקנל היה יותר ממספיק. קצת כמו בחתונה יוקרתית, היה נדמה שהקהל, שבא כדי להנות בכל מחיר, לא היה זקוק ליותר מחתימת הקול המפורסמת כדי לצאת מגדרו. חלק גדול מהקהל הזה ראה את הקנל בפארק הירקון ב 1992. אלא שאז הוא היה בן 32 בשיא ההצלחה, ולראות אותו היה הדבר האמיתי. בקיץ 2016 הוא מי שהיה. ופניו, כמו שאומרים, אומרות הכל. צריך לבדוק עם הפלסטיקאים שלו האם זה מכוון שהוא דומה עכשיו דמיון מפתיע למשה דץ.
ההתחלה היתה מעט מפוהקת, אבל "Holding Back The Years" כבר הרים את הקהל. "Stars" היה השלב הבא שבו כולם קמו לרקוד ממש, ו-"Fairground", הלהיט המעניין ביותר של ההרכב, כבר הרים את התקרה. היו כמובן שני סטים של הדרנים, ובהם גם "Money Too Tight To Metion". בסוף הערב לא נותר אף שיר שהקהל באמת אוהב ולא ניתן לו, מכל הלב.
מיק הקנל מציע עסקה הוגנת. הוא מקצוען, שר את כל מה שכולם אוהבים, ובונה את הערב נכון לקראת השיא. קשה להגיד שזה מופע מאתגר, מעורר מחשבה, או אפילו מופע שדורש ריכוז מלא. אבל זו טבעה של נוסטלגיה. היא בנויה על ההתניה שיש כבר לקהל, ועל זכרונות טובים שנצרבו לפני שנים. הקריירה של הקנל, שמכר עד היום יותר מ50 מליון אלבומים, הסתיימה לפני עשרים שנה. מאז הוא מחלק את חייו בין אנגליה, אירלנד ואיטליה. ומידי פעם חוזר לשמח את האנשים שגדלו עליו. אתמול הוא שימח אלפי אנשים בתל אביב. גם זה לא מעט בעולם שלנו.