התאהבתי ב"אשרם במדבר" בסוכות האחרון בפסטיבל אחר, זורבה, אז כשחזרתי לתל אביב ישר הלכתי לבדוק אלו אירועים קרובים עתידים להתקיים בנווה המדבר הקסום הזה. "אימג'ן – רייב פסיכדלי במדבר" צד לי את העין. בסוכות עברתי בין יוגה, מדיטציה ודמיון מודרך. הפעם התחשק לי הרפתקה במחוזות המוסיקליים.
"סעמק", לא הסתכלתי על הליין אפ. הקאבר פוטו של האיוונט בפייסבוק, שורת המחץ – "רייב פסיכדלי במדבר" וההתאהבות המוגזמת שלי באשרם גרמו לי להתעלם מרשימת האמנים. אחרי בירור קל הבנתי שמדובר בליין אפ אינדי - המון הופעות חיות מגניבות של רוק, פ'אנק, ג'אז והיפ הופ אלטרנטיביים, בין לבין דיג'ייז מהקשת האלקטרונית. יש באס יש משחק, וגם ראיתי את שמו של שטובי מבצבץ בליין אפ - שישי לפנות בוקר, בבמת המדבר.
באשרם הכל התנהל על מי מנוחות, הגעתי בין הראשונים והיו לי כמה שעות טובות לשרוף עד שטובי. זו בדיוק הבעיה עם ציפיות, הן שורפות הכל, מכהות חושים ומפחיתות את הרגשות. השעות עברו, טחינה גולמית על מלפפון, שינה קלה באוהל, 4:40. "למה אני שומע את שטובי? הוא לא אמור לעלות עכשיו!" בכיתי לחבר. "מה זה ליין אפ? מה זה זמן? אתה במדבר חבר תתעורר" הוא ענה בנונשלנטיות מניאקית. הלכתי בשקט כשמילותיו חוזרות על עצמן. הצלילים השבורים של שטובי הלכו והתקרבו ושאבו אותי אליהם.
כבר ראיתי אותו בהופעות רק עם מתופף או עם להקה שלמה, הפעם הוא היה לבד. השדון האדום לא מדבר ולא תמצאו אף לא הבעת פנים אחת קטנה מבין החליפה האדומה. השפה שלו היא מוזיקה, ככה הוא מתקשר עם העולם ואיך הוא עושה את זה טוב. הוא שולט בקהל כמו שאנטוני הופקינס שולט במארחים ב"ווסטוורלד". האנטנה של שטובי נדלקת (אפקט ייחודי שלו), הוא מקרב אליה את היד ושובר את הסאונד ושולח את הצלילים ליקומים מקבילים. יצאתי לרדוף אחריהם.
השמש התחילה לעלות באופק, קיבלנו אותה בריקודי אגן מפותלים וקולות צהלה ופליאה, כמעט אף אחד ברחבה לא הסתכל על שטובי, כולם הסתכלו מזרחה, חווים יחד את ניצחון האור על החושך. כמה כיף להיות אור, 24/7 של מסיבות מסביב ליקום כבר מיליארדי שנים.
"אמאל'ה" הייתה התגובה הראשונה שלי כששמתי לב ששטובי סיים ובמקומו התחילו לנגן ברצף חמישה אלבומים של פינק פלויד. לא ידעתי האם התגובה חיובית או שלילית, לא ידעתי הרבה באותו זמן רק הרגשתי דיסהרמוניה בין המעברים. בכלליות בפסטיבל היו הרבה מעברים מוסיקלים קשוחים, כאלה שמזכירים לך שזה פסטיבל פסיכדלי, מצבי הרוח משתנים מהר, אין תשובות, אין שאלות. יש צלילים ואין לך הרבה זמן לנתח אותם אלא ככול שתתן להם להוביל אותך מהר יותר ככה תגיע להרמוניה שכל כך רצית, כי היא נמצאת פה כל הזמן.
הפסטיבל צבר אנרגיה באיטיות. ביום חמישי הייתה תחושה מאוד אינדיווידואלית, פרטים שמשוטטים במדבר לבדם. בערב שישי הפרטים הפכו לגוש אחד בהופעה של מאלוקס (MALOX). הבמה המרכזית שלא הייתה מלאה מפתיחת הפסטיבל התפוצצה בקוסמים, פיות, חדי קרן וצוענים למשמע הסקסופון הפראי של תלמודי והקצב של רוי חן. סוף סוף הופעה אחת שתראה לנו, באי הפסטיבל, את הכוח המשותף שיש לנו, את האנרגיה המופלאה שכולנו יחד יודעים לייצר. ואז אקו וטיטו עלו.
שתי הלהקות המשיכו להעיף באוויר ולגרום לכולם לנוע יחד בין הצלילים המשוגעים ולמרות הסאונד המדהים, קשקשה לי בבטן תחושת אי נוחות בכל הזמן שאקו להטטה עם הקול והמבטאים השונים. היה לי מתוק, היה לי מר, היה לי חמוץ והייתי מבולבל עד השורה שסגרה את ההופעה. "יש לי תחת קטן וציצי מסכן אבל ביצים של שור לעמוד כאן מולכם", אקו.
הפסטיבל הזה וההופעה של אקו גרמו לי לשאול שאלות קשות על אותנטיות. הדור הפוסט-מודרני-פסיכדלי כבר הבין לא לדבר במושגים של "אמת" אלא החיישנים שלנו יודעים להרגיש מתי אדם מתקרב לעצמו, זו האותנטיות המדוברת. החיישן שלי כנראה צעק חזק והיה אחראי לכל התחושות במהלך ההופעה, אבל השורה שיצאה לאקו מהפה יצרה אצלי תחושת קתרזיס נפלאה. גם היא עצמה מודעת לפגמים האותנטיים הקלים שלה אבל היא בדרך להגשים את היעוד שלה וזה מה שחשוב. רציתי לחבק אותה, כי גם אם השורה נשמעת לכם כמו של ראפר מתבגר מי שהיה שם ראה שהמילים יצאו מהנשמה של אקו. ללא ספק ההופעה הכי טובה בפסטיבל.
עוד פעם מעבר מיוחד, הנגנים יורדים דיג'יי עולה ולוקחת אותנו למחוזות אחרים. אין לך שנייה לנשום את הסאונד שרק נגמר, אין זמן לעכל כי זה לא רלוונטי. באימג'ן לא באים לעכל, או להביט לאחור, כאן אתה חושב תוך כדי תנועה, פה מקדשים את ההווה.
בתחילת הפסטיבל שוטטתי בין ההופעות וצלילי הסינטיסייזרים המוזרים נשמעו לי אותו דבר, האוזן שלי לא הייתה רגישה לדקויות הקטנות. שטובי, אקו וטיטו, מאלוקס, קותימן ועוד רבים אחרים הראו לי את עצמם דרך המוסיקה והאוזן שלי שמעה אותם בברור. לא רק שחזרתי עם אמנים מופלאים שבא לי לראות שוב במהרה גם לקחתי איתי תובנה מדברית בשקל. הסיכוי לראות אותנטיות במו עינייך חבויה בכמות הציפיות שאיתן הגעת.