כשהבליח לעולמנו בתחילת השנה הקליפ המושלם לשיר המושלם "Wide Open", מתוך אלבומם השמיני של הכמיקל בראדרס, "Born In The Echoes", ואחרי שלושה סינגלים כיפיים ששוחררו ממנו, היה אפשר לראות את העניין כחתום – הכמיקל עדיין איתנו. עדיין יש להם את זה. הרבה יותר מלהרבה יוצרים אחרים. הם לא עומדים במקום, והם לא נותנים גם לקהל שלהם לעמוד במקום.
ובדיוק בגלל זה, ולעומת הרבה מאוד הופעות אחרות שאנחנו מקבלים כאן, זאת של הכמיקל בראדרס היא הרבה יותר ממפגן נוסטלגי מעורר התרפקות. לא שאין נוסטלגיה – בכל זאת, הם מלווים אותנו כבר תקופה ארוכה, ולא מעט זיכרונות מתגנבים אל הסאונד המוכר, אם נרצה או לא נרצה. מהמסיבות ההן, מהנשיקה ההיא, מרכיבות האופניים הארוכות, מהלילה ההוא בלטרון בשנת 98', רגע אחרי צבא כשכל העולם נפתח וכל הצלילים ממלאים אותו מלמטה למעלה.
עכשיו אנחנו פה, 18 שנה אחר כך, הכל שונה והכל אותו דבר. גני התערוכה הם מקום מצוין להופעות, בייחוד באוויר הפתוח. הדרך הארוכה בין השערים מדגדגת בבטן. "כל כך התרגשתי בדרך שהתחשק לי לרוץ", אומר לי חבר שמגיע, "רק שפחדתי שיירו בי". כן, יש לא מעט אבטחה. אבל גם לא מעט התרגשות. וקהל שמערבב את אלה שהיו בלטרון עם הרבה צעירים. כי ככה זה עם להקות שלא עומדות במקום.
רגע יפה: כמה דקות לפני הכמיקלס, בסוף החימום המצוין של 2manydjs, נמהלים הצלילים המוכרים של "Everybody Knows" של לאונרד כהן בביטים המסיבתיים ששלטו עד כה. משתלבים היטב במין דקת מוזיקה במקום דקת דומייה לזכרו. זה מקסים, זה נוגע, ומחיאות הכפיים ממלאות את הדשא ומטפסות על העצים דמויי הברוקולי מסביב.
קצת אחרי עשר, בלי איחורים מרגיזים, הם עולים על הבמה. מפציצים עם "Hey Boy Hey Girl", גולשים לקטעים מהאלבום האחרון כמו "Sometimes I Feel So Deserted" ו"Go", חוזרים שוב לאחור. הרגליים עוזבות את האדמה. המסיבה התחילה, אבל היא אף פעם בעצם לא הסתיימה.
רגע יפה: על רקע עיגולים ירוקים צהובים מקפצים על המסך, משתחררים על הקהל בלונים ענקיים ירוקים צהובים. הידיים מונפות למעלה, מקפיצות אותם הלאה. גם למבוגרים יש ג'ימבורי, ויש לו אחלה פסקול.
טום רולנדס ואד סימונס לא מפטפטים עם הקהל. וב"לא מפטפטים" אני מתכוונת שהם לא אומרים אפילו שלום. או תודה שבאתם. או אנחנו שמחים לחזור לכאן. הם שתי דמויות ממושקפות שמסובבות כפתורים ומרימות ידיים מדי פעם. למעשה, אלה יכולים להיות כפילים שלהם. או רובוטים. או שני סאונדמנים שעלו לבדוק שהכבלים מחוברים. מי שנכח בהופעה של מודראט יומיים קודם לכן יכול להיות קצת מאוכזב מהמחסור באינטראקציה. גם הרבה מילים בהרבה שירים מושמטות, ונשארים רק הסלוגנים הפזמוניים והרבה קצב. אבל יש פיצוי לכל אלה, והוא מוקרן בענק על המסך מאחוריהם.
הווידיאו ארט מהמם. אבל ממש. מהפנט ומעורר השראה ועושה חשק ליצור, ולזוז, ולצחוק. מגוון דמויות במגוון צורות עושות מגוון תנועות. יש חלקים פסיכדליים לגמרי, ויש ויטראז'ים מעופפים שגורמים לישו לרקוד.
ההופעה מסתיימת בצמד מנצח, "Galvanise" ו"Block Rocking Beats" – הפתיחה העוצמתית של אלבומם השני, שגרם לכולנו להתאהב בהם ובחיים. הכוח שאזל מן הגוף מטפס חזרה. הקטע הזה לא איבד כלום מהעוצמה ומהרלוונטיות שלו, והוא סיום כל כך מוצלח שאנחנו בסדר עם זה שאין הדרן.
רגע קשה: לנסות להיחלץ מגני התערוכה ולהגיע הביתה. המוניות לא עוצרות, אלה שכן עוצרות מוכנות לנסוע רק אם זה ישתלם להן. לתל אביב זה לא משתלם. האוטובוסים מפוצצים ואין סיכוי להידחק לאף אחד מהם. מתחילה הצעדה הקרה, הבלתי נגמרת, דרך הפארק. הרגליים כואבות כי בכל זאת לא הכל נשאר אותו דבר אחרי 18 שנה. אבל "Block Rocking Beats" עדיין מצלצל באוזניים ואנחנו יודעים שנגיע הביתה בזכותו.
