"דה ווקמן", אחת הלהקות המוערכות בזרם האינדי, החלה את דרכה בשנת 2000 ומאז עברה כברת דרך. שבעה אלבומים, מעבר מחיי הרוקנ'רול לבורגנות ותה של חמש, ושינוי מהותי בסאונד. אלבומה הראשון של הלהקה "Everyone who pretend to like me is gone" היה רווי בפאנק חורק ומחוספס, והאלבום החדש שיצא במרץ האחרון "Heaven" שונה ממנו לחלוטין, בעל סאונד רך ונקי.

משקפי מנחם בגין, אדרת שיקית וגישה צוננת

הלהקה הוקמה על ידי יוצאי להקת הפוסט פאנק "Eater*Jonathan Fire" פול מארון (גיטרה ופסנתר), וולטר מרטין (סינתיסייזרים, בס) ומאט באריק (תופים). אליהם הצטרפו שניים מחברי להקת האינדי "The Recoys": פיטר באוור (בס, אורגן) והמילטון לייטהאוזר (סולן, גיטרה). בשנים האחרונות, עקב מגוריהם המרוחקים זה מזה, וחיי המשפחה, הם אפילו לא כותבים את המוזיקה שלהם יחד. לייטהאוזר הסביר כי הם כותבים ושולחים טקסטים וסקיצות זה לזה באמצעות המחשב. כך מוסיפים גם עיבודים ונפגשים מידי פעם לחזרות. בעיניהם זו שיטה יעילה למדי, ואולי היא מהווה חלק מהשינוי שעברה הלהקה, מבחינת הטקסטים המעודנים יותר והסאונד המאופק.

דה ווקמן בהופעה (צילום: ענבל צח)
אנסמבל גיטרות. "דה ווקמן" בהופעה | צילום: ענבל צח
דה ווקמן בהופעה (צילום: ענבל צח)
עדיין סקסי למדי. המילטון לייטהאוזר, "The Walkmen" | צילום: ענבל צח

גם הקהל שהגיע לבארבי אמש דמה בהחלט לקו החדש של הלהקה. כבר מהכניסה התברר שנערות רוק ומעגלי פוגו אלימים לא תמצאו כאן. האוהדים הישראלים של "דה ווקמן", צינים ומאופקים, חמושים במשקפי מנחם בגין ואדרת שיקית, המלווה בגישה צוננת כללית. אבל לקראת הסוף, גם הם התחממו. ב-23:00 עלו החברים בדיוק מושלם. לייטהאוזר, מצויד בחליפה ארוכה ועניבה הדוקה, החזיר את מסורת הרוקסטאר המצוחצח של הביטלס והוכיח שהשנים עשו לו רק טוב - הוא עדיין סקסי למדי. החברים ללהקה בחרו לוותר על ההידור, אבל עשו עבודה מוצלחת בכל השאר.

עובר בין הרגיסטרים בצורה שבועטת בבטן

הלהקה פתחה עם "Line by line" מהאלבום החדש והמשיכה עם שיר הנושא מאותו אלבום "Heaven". חשוב לציין כמה מדהים נשמע לייטהאוזר בלייב, הוא שר בדיוק מושלם ועוצמה מטורפת, חתיכת קול יש לבחור מלא הכריזמה הזה והוא לא מתבייש להפגין אותו. הוא מצליח לעבור בין הרגיסטרים בצורה שבועטת בבטן ועם זאת נעימה כל כך. לייטהאוזר ממעיט מאוד בדיבור, והמעבר בין השירים מהיר. לפני השיר החמישי "Heart breaker" , גם הוא מהאלבום האחרון, הוא מאמץ את הגיטרה אליו ומשרבב תלונה על החום הישראלי. ובכן, חבוב, החליפה הזו לא ממש מתיישבת עם החמסין, וולקאם טו איזראל. שניה לאחר מכן הוא צורח למיקרופון "אני לא שובר הלבבות שלך", ואין אישה בקהל שלא סבורה שהוא בעצם כן.

דה ווקמן בהופעה (צילום: ענבל צח)
הגיטרות עוברות לאוברדרייב. "דה ווקמן" בהופעה | צילום: ענבל צח

ואז הגיטרות עוברות לאוברדרייב והקהל מתחיל להתלהב קלות. פיזוזים ומחיאות כפיים, שהופכים סוף סוף לריקודים משולהבים, באמת הגיע הזמן לצאת מהפריזר. באריק המתופף אחראי גדול לחלק מהשיא הזה. רואים שהוא נהנה מכל שנייה ונותן את כולו. הוא גם מקבל תשואות אדירות מהקהל כשלייטהאוזר מציג את החברים, ומחזיר לו אהבה בחיוך ענק.

שעה וחצי של קסם טהור

מיד אחר כך מגיע הרגע שכולם חיכו לו, הלהיט הגדול של הלהקה ואולי השיר שהכי מזוהה איתה- "The rat" , מתוך אלבומם השני "Bows + arrows" שיצא ב-2004. השיר אפילו זכה להיות "שיר השנה" בתוכנית הרדיו הנפלאה "הקצה", והזמרת רותם אור עשתה לו גירסת כיסוי. כבר אי אפשר לעצור את הקהל ששואג את המילים, וגורם לחברי הלהקה להודות לו בסופו. מסיימים עם "All hands and the cook" מהאלבום השלישי "Hundred miles off". החברים חזרו כמובן להדרן משובח שכלל ארבעה שירים ונפרדו מהקהל סופית. שעה וחצי של קסם טהור שחלפה כמו חמש דקות, כמו שרק הופעה מוצלחת באמת יכולה להיות.

דה ווקמן בהופעה (צילום: ענבל צח)
החזיר את מסורת הרוקסטאר המצוחצח. לייטהאוזר | צילום: ענבל צח