איזה בדרן זה

"...וזה הסיפור של המשפחה שלי. אז כמו שאתם יכולים להבין, אני בא מהקרקס" (רופוס)
"אתה טועה. בקרקס לפחות כיף" (קייט, אמא של רופוס)

רופוס וויינרייט ההורס עלה אמש על במה שעליה רק פסנתר כנף ומיקרופון מול אולם עצום ומלא עד אפס מקום, אבל לא נראה נבוך אפילו לשנייה. בסט תואם של חליפה ומכנסיים מקושקשים וטונות של כריזמה קנה ווויינרייט את הצופים מהשנייה הראשונה שפתח את הפה.

רופוס וויינרייט הוא מה שנקרא "אנטרטיינר" אמיתי. הוא מביא להופעה שלו לא רק את שיריו היפים, אלא גם את העבר שלו, את אמא - זמרת הפולק קייט מק'גאריגל, את הדינאמיקה המשפחתית שלהם ובעיקר את האישיות האקסהביציוניסטית שלו, שכוללת בדיחות, מבטא כבד, מנייריזם הומוסקסואלי והרבה התייחסויות הומוריסטיות לעצמו.

הקהל בהיכל התרבות לא היה מורכב רק מנציגי הקהילה, כפי שניתן היה אולי לצפות (על אף שגם אלה כמובן לא חסרו), אלא מתערובת אקלקטית ומשמחת של צעירים ושל מבוגרים-מאוד, הרבה מהם כחלק מהרכבים משפחתיים. רופוס וויינרייט, על עברו הפרובוקטיבי וזהותו המינית הכה ברורה, הוא כיום מעדן לכל המשפחה, ויש בזה משהו מאוד משמח.

מבחינה מוזיקלית וויינרייט הוא וירטואוז פסנתר וכשרון יוצא דופן. כל השירים הגדולים שלו היו כאן, יחד עם מקבץ שירים יפים מהאלבום החדש שלו. היו גם כמה שירי פולק אמריקאיים (ודי מיותרים) שביצע עם אמא, וקאברים משובחים, גם אם קיטשים, דוגמת הקאבר המפורסם שלו ל- "Somewhere Over the Rainbow" של ג'ודי גארלנד. המופע האקוסטי עם פסנתר וגיטרה, נותן כבוד לקול יוצא הדופן של וויינרייט, אבל גם מפספס את העיבודים שניתן היה לעשות לשירים, והנגינה שלו נותרת בעיקר על תקן ליווי, שהופך מונוטוני יותר עם כל שיר שעובר.

החצי השני של המופע, אחרי הפסקה לא ברורה באמצע, היה טוב בהרבה מהראשון והציג רצף מצויין של שירים: "The Art Teacher" היפהפה, אחריו "Leaving for Paris" העצוב שהפך ל- "Hallelujah", הקאבר המפורסם שלו ללאונרד כהן, שסחף לשירה אדירה בציבור. "California" הקצבי היה שינוי מרענן ונדרש באופי המוזיקלי של הערב, וגם "Cigarettes And Chocolate Milk" המצוין היה וחתם את השלב שלפני ההדרנים.

הקהל נותר באקסטזה לאורך כל שלבי המופע. וויינרייט הצחיק אותם, ריגש אותם, גרם להם לשיר איתו, אבל גם לתת נשיקה לאישה שלידם. עם תום ההופעה קם כל הקהל שמילא את היכל התרבות על הרגליים והריע דקות ארוכות לילד הפלא, שחזר נרגש לביצוע שיר חדש, ועוד אחד בצרפתית. וכשירד מהבמה שוב קם הקהל על רגליו כדי להחזיר אותו לעוד הדרן.

התחושה בהופעה של רופוס וויינרייט היא כמו במופעי בידור "של פעם", בהם לא היה מספיק שהזמר ישיר והוא היה נדרש גם לבדר ולהצחיק את הקהל. היו רגעים במופע שכמעט וציפיתי לראות את וויינרייט פורץ בריקוד, והמינימליזם שבעיצוב הבמה לא תאם את האופי הבידורי של הערב. וויינרייט הפסיק אחרי כמעט כל שיר כדי לספר אנקדוטות שונות על המשפחה שלו, הגוף "המדהים" שלו, החוויות שלו מארץ הקודש והמון בדיחות על יהודים. אפילו סיפור שואה אחד (גם הוא כמובן עם סוף מצחיק) היה ברפטואר.

כשהוא הביע התקוממות על כך שבקליפורניה עברה חקיקה שמבטלת את נישואי הגייז, מיד סיפר כקונטרה בדיחה על ההבדלים בין מאסר עולם לנישואי גייז (רמז: אין הבדל). התחושה היא ששום נושא הוא לא רציני באמת, ששום רגש לא עובר אצלו עד הסוף - וזאת בניגוד לתחושה העמוקה העולה מהאזנה לשירים היפים שלו נטו.

גם את השירים הכי שקטים ועצובים שלו סיים וויינרייט עם איזושהי העוויה מצחיקה או בהעמדת פנים שהוא לא זוכר את מילות השיר - שזה אולי מצחיק בפעם הראשונה אבל נהיה מעייף אחרי כמה פעמים. בעיניי כל התוספת הבידורית הזו הייתה מיותרת ופגעה באותנטיות של המוזיקה, וההתנהלות של וויינרייט נראתה לפרקים כמעט מאולצת, ממש כמו ילד קרקס שחייב לרצות את הקהל. אבל הקהל - שהצביע אתמול ברגליים ובידיים - בהחלט יצא מרוצה.