רוני דלומי היא בחורה רצינית. מאז הזכייה ב"כוכב נולד", היא כל הזמן מתקדמת. יש לה גם קצת מזל. טמירה ירדני, שהפכה אוטומטית עם הזכייה למנהלת שלה, באמת אוהבת אותה והתחברה אליה יותר מאשר להרבה מהזוכים האחרים שלה. אני מניח שירדני היא זאת שכיוונה אותה לתפקיד הכאילו שובר תדמית בסדרת הדרמה הנועזת "אופוריה", והיא זו שדואגת שהכל יהיה בתנועה. אין בדברים האלה מלהקטין את חלקה של דלומי בעסקה. כמו כל זמר בעולם, בסופו של דבר הכל עליה. על הרצינות שלה, על האמביציה שלה, על החריצות שלה, ועל היכולת לגבש זהות.
לכן יותר משהוא אלבום טוב, "תחזיקו", השני של דולמי שיוצא עכשיו הוא אלבום מעניין. אלבום שמאפשר למתבונן להציץ אל תוך עולמה של זמרת צעירה שמנסה לבנות את עצמה כאמן רציני ולראות ממש תהליכים קורים. האלבום הראשון הצליח בעיקר בגלל הטוויסט הלטיני. הרעיון להקליט את "תן" היה גאוני. הוא לבדו הקפיץ את דלומי מעל משוכת ה"מה-תעשה-הזוכה-בכוכב"? והפך אותה גם לכוכבת פסטיגל וגם לאהובת ילדות שמאוד התחברו לפניה התמימים ועיניה היפות. התפקיד החדש ב"צלילי המוזיקה" בתור זאת ששרה "אני בת 16, עוד מעט 17, ועוד נורא תמימה" מסדר אותה בגזרה הזאת.
חיבוטי הנפש מייצרים שירים לא רעים
תמימה או לא, דלומי רוצה יותר. היא כאן כדי להישאר. היא רוצה קריירה של גדולים, ולצורך כך היא גם התחילה לכתוב טקסטים (בעזרתו של מאיר גולדברג). חצי מהאלבום החדש היא כתבה, כולל מנגינה אחת. שזה צעד קדימה. רק שההחלטה של אדם לחשוף את עצמו, אכן חושפת אותו. ודלומי בשלב הזה היא בחורונות ישראלית די רגילה, שמאוהבת בחבר שלה, כמו בשיר "יום שישי" שבו היא מתגעגעת אליו בחן.
יש לדלומי חיבוטי נפש, הם מייצרים שירים לא רעים. לדוגמא "פניי לרוח" שאותו כתבה לבדה. היא מפנה את פנייה לרוח, ולפעמים חוטפת מכה. הטקסט סביר, אבל לא באמת מצטיין. זאת התחלה. לא הרבה מעבר לזה. המנגינה מתחילה עם הרבה השראה מקרן פלס, ואז צומחת לבלדת רוק תקנית. שוב, צעד גדול לרוני דלומי, צעד לא גדול מספיק עבור העולם.
"מי אמר שלנסיכה מתאים בכלל סנדל זכוכית"
אז יש באלבום הרבה שירים על אהבה, על הדרך, ועל ליפול ולקום. השיר הכי מעניין, והכי יפה באלבום, הוא "מי אמר", שכתבה בכשרון רב רונית שחר, כנראה במחשבה על דלומי. עם משפטים כמו "מי אמר שלנסיכה מתאים בכלל סנדל זכוכית" ו"הזמן שבו היית אחת העם כבר לא ישוב", ועם באלאנס נכון בין תמימות לחוזק, השיר הזה מייצג הכי נכון את הרגע בזמן של דלומי. לכן בשיר הזה, גם השירה שלה במיטבה.
בשיר הזה היא מצליחה להיות רכה ומרגשת. יותר מאשר ברוב האלבום, שבו ניתן להבחין שדלומי עדיין לא מצאה את המקום הנכון והמדויק שהוא רק שלה כמבצעת. פה ושם יש באלבום השפעות שירת-כח של מירי מסיקה ושירי מימון (ייתכן שללא מודעות בכלל). אבל דלומי עוד לא יצרה חותמת אמיתית. דווקא בשירים היותר אינטימיים ורכים היא נשמעת יותר אמינה ויותר שלמה.
צריכה לשכלל את השירה שלה
"תחזיקו" הוא לא תקליט מופת, הוא גם לא תקליט רע. הוא תחנה בדרך של זמרת צעירה, שרוצה להתבגר ולהיות אמנית. כדי שזה באמת יהפוך לבעל משמעות דלומי צריכה למצוא דרך לשכלל מאוד את הכתיבה או לחבור ליוצרים שבאמת יציגו אותה נכון. ומה שיותר חשוב, דלומי צריכה לשכלל את השירה שלה, למקום מרגש יותר, וזך יותר. בטווח שבין קרן קרפנטר לסלין דיון, עדיף לה להתכוונן יותר לכיוון הראשונה. כלומר לעולמן של הזמרות השרות בנון-שלנטיות, כאילו באקראי, ויפי קולן, ומבטן הרך, הוא שעושה את העבודה. הרבה יותר שולה חן, גלי עטרי המוקדמת וקרן פלס, פחות ריטה ומירי מסיקה.
המסקנה מ"תחזיקו" היא שיש עוד המון עבודה על המותג הזה, רוני דלומי. החדשות הטובות הן שכולם מאוד מרוכזים, מאוד נחושים ומוכנים לעבוד קשה. אם רק ימצאו ביחד קול פנימי אמיתי, שום דבר לא יעמוד בפניה.
רוני דלומי, "תחזיקו" (אן אם סי) *** שלושה כוכבים
הפט שופ בויז הפכו לאלטרנטיב של הפופ המסחרי
_b.jpg "הפט שופ בויז בנוקיה (צילום: קובי רכטר)")
האלבום הקודם של הפט שופ בויז יצא לפני פחות משנה. הוא נכתב כולו כשהצמד היה להקת החימום של "טייק דאת'" בסבוב אצטדיונים ענק באירופה. לא ברור למה הפט שופ בויז הסכימו לדיל המעט משפיל הזה. ולא פלא שניל טננט, 59, גאון פופ, הפך את החוויה לסט של טקסטים מצחיקים מרירים.
האלבום הקודם "Elysium" היה מיד טמפו, מהורהר, ומאוד צפוי. החדש הוא החלטה להתפרע ולהוציא במהירות דיסק רחבות ריקודים/להיטי פופ עכשוויים. לצורך כך נבחר סטיוארט פרייס כמפיק, ונוסף גם Example. אבל האמת היא שהפט שופ בוויז נשארים הפט שופ בויז בכל מקום. שזה טוב ורע באותה מידה. הלהיטים האלה לא באמת יכולים להתחרות בניקי מינאז' וקרלי ריי ג'פסן. מה שבאייטיז עוד הצליח להגיע לראש המצעדים, נשמע ב-2013 שיא האלטרנטיב.
החומר שבונה אמנים מוערכים
השירה השטוחה של טננט, והפזמונים הלא פשטניים שכותב לואו, הם מהחומר שבונה אמנים מוערכים, אבל לא כאלה שמתחרים בוויל איי. אם. כבר בסיבוב הראשון התרסקו הפט שופ בויז באמריקה ולא הצליחו מעולם לכבוש אותה. עכשיו, כשהעולם כולו "גנגנאם סטייל" הסיכוי שלהם ירד לאפס. אבל לא שזאת בעיה.
כי יש בעולם מספיק אנשים שאוהבים את הפט שופ בויז ואת הקומבינה המיוחדת שלהם. אז בגרסה הנוכחית זה יותר רקיד, ממש מסיבתי, כולל קאבר חמוד לספרינסטין ("the last to die") ודגימות מ"fade to grey" ב"fluorescent". זה לא אלבום מופת, אבל זה כיף פט שופ בויז במיטבו. והפעם זה גם נשמע רענן ומלא רוח נעורים.
ומשהו מצחיק בקטנה, השיר הכי לוהט באלבום "Love is a bourgeois construct", שיש לו טקסט מעולה וכולם הכי מתלהבים ממנו, נשמע בדיוק כמו "רק תבקש" של עברי לידר. הבית של שני השירים מאוד מאוד מאוד דומה.
Pet Shop Boys. Electric, **** ארבעה כוכבים