רמי קלינשטיין הוא אמן גדול, בעיני מגדולי המלודיסטים של הפופ-רוק הישראלי, אחד שתמיד ירגש אותך בעוד לחן חדש ועוד ואריאציה על החיבור המיוחד שלו עם הפסנתר. השם שבחר לאלבום החדש שלו, "סיטואציה מורכבת", מתאר נאמנה את מופע ההשקה המלהיב בן השעתיים שנתן אמש באולם "נגה" ביפו. והסיטואציה מורכבת משום שמצד אחד קלינשטיין, אחרי 27 שנות קריירה, סביב גיל 50, הוא היום אמן שלם יותר מתמיד, יוצר נהדר, זמר מלבב, שמופיע בהתלהבות של נער מתבגר, צמא לאהבה עם הקהל, למגע, לחיבוק, לכפיים, לכבוד. התשוקה שלו לא אבדה, הרעב שלו לעוד ביצוע טוב ועוד אחד ניכר על פניו, הצמא שלו לחום שריר וקיים.
גם מבחינת התוכן של המופע קלינשטיין לא מפשל. עם ארבעה שירים חדשים שנוספו למופע הזה מתוך האלבום החדש ("רוצי קטנה", "מפתן ביתך", "עדיין קיימת" ו"שריטות" עם אפרת גוש), עם עיבוד קאנטרי הורס ל"שיר אהובת הספן", שכמו תוקע לקהל של ריטה אצבע מטאפורית לעין (שלא לומר לריטה עצמה), עם קטע קלאסי קצר של שוברט שמבוצע בוירטואוזיות וכולו צועק אני-פסנתרן-גדול-לא-רק-גרוניך-ושבן, עם ירידה אל הקהל בסגנון שלמה ארצי ב"תפוחים ותמרים", הוא עלה על כיסא ושר, וערך סיבוב החלקות ידיים וחיבוקים. בהמשך הוא ירד לקהל בשיר נוסף - עם כל אלה יש תחושה שקלינשטיין מתאמץ להתחדש, ונותן מעצמו את המקסימום.
עם אפרת גוש - לראות את האור
יש ביצוע מושלם ל"אין לי חוץ ממך כלום", ביצוע כמעט מושלם ל"על הגשר הישן" (טעה במילים), ביצוע מחוייך מדי ל"אין כמוה" (ראבאק, זה שיר עצוב), עוד בלדה יפה, עוד אנרגיות צעירות, 4-5 להיטים קצביים מפעם שתמיד מרימים את הקהל בסוף, שאת חלקם הלחין לריטה ("אש", "שרה ברדיו", "עטוף ברחמים", "בוא"), ואירוח ראוי של אפרת גוש שהיתה טובה מאוד ב"לראות את האור", "אה אה אה", "עניין של זמן" ו"שריטות". הביצועים של קלינשטיין ברמה גבוהה מאוד, כרגיל, הפסנתר בוער לו מתחת לאצבעות, ויש תחושה שהחייכן הקירח שבא מאמריקה ללמד אותנו איך נשמע ה"פיאנו מן"של בילי ג'ואל בגרסת יפו-תל אביב משחק אותה.
המופע הזה בנוי בשלבים, מהקטן לגדול, הולך ומתגבר. קלינשטיין מתחיל את המופע לבד עם הפסנתר במרכז הבמה, לאט לאט מצטרפים אליו חברי "המועצה", הגיטריסטים ניר גבע ואודי שמחון, הבסיסט הותיק בנצי גפני, המתופף שחר חזיזה, קלידן וזמרת ליווי. תחילה מצטרפים שניים, אחר כך שלושה, בליווי אינטימי, ומאמצע המופע כבר כולם יחד על הבמה, הפסנתר כמובן במרכז והחברים מסביבו. תחושה של משפחה קטנה ותומכת ל"אבא" קלינשטיין שמנהל את העניינים באמצע.
עם אפרת גוש שריטות
על פניו הכל נראה ונשמע נהדר, קלינשטיין במיטבו. מה שמורכב בסיטואציה הוא הצד השני, הקהל. אולם "נגה" היה רחוק מלהיות מלא. זו היתה הופעת השקה חגיגית, בתל אביב-יפו הבורגנית, לכאורה מעוז ובסיס כוח של קלינשטיין, אבל כמה וכמה שורות באולם נותרו ריקות למחצה, וזה אחרי שלקהל הוזמנו חיילי גבעתי ומוזמנים "רגילים" כמו אנשי תקשורת שבאו לסקר והחברים של קלינשטיין (דוגמת עינת שרוף ותמיר הרפז). ביררתי - זו היתה הופעה שנמכרו אליה כרטיסים, היא פורסמה בתקשורת, אבל קלינשטיין לא מילא את האולם.
ולא מדובר באמן שאיבד את הקשר עם הקהל. להפך, הוא כיכב ב"דה ווייס", בפריים טיים ערוץ 2. "רוצי קטנה" נטחן עד דק בגלגלצ השנה, ושירים נוספים מהאלבום החדש הושמעו היטב ברדיו. אז מדוע הקהל לא נוהר אחריו בטירוף? אולי הם מחפשים ריגושים חדשים שקלינשטיין, עם כל מאמציו, כבר לא מספק להם. מבחינתו זה לא משנה. זו רק הופעה אחת. אחריה יבואו עוד הרבה. מה שחשוב הוא שרמי קלינשטיין היה ונשאר מבכירי האמנים שלנו, והשירים שלו עדיין מרגשים, גם כשהקריירה שלו נמצאת בסיטואציה מורכבת.
עם אפרת גוש - עניין של זמן
אפרת גוש - אה אה אה אהבה
רוצי קטנה
מפתן ביתך
עדיין קיימת
תפוחים ותמרים
שיר אהובת הספן
פיאנו מן