אם לשפוט מהסטטוסים המרוצים שרצו אתמול ברשתות החברתיות מיד אחרי ההופעה המוצלחת של דפש מוד (לא תוך כדי חלילה, כי האינטרנט תמיד מת בהופעות גדולות), אפשר בהחלט להכריז רשמית על סיום הסכסוך בין הלהקה לבין הקהל הישראלי, שהחל עם סיום ההופעה הקודמת והמאכזבת שלהם באצטדיון רמת גן ב- 2009 ונגמר ככל הנראה כבר בתחילתו של המופע בפארק אתמול.
>> סיקור המופע של דפש מוד, וידיאו וגלריית תמונות
אבל מלבד תמימות דעים על ההופעה מוצלחת, נראה כי ההפתעה היותר הנעימה לקהל מההופעה של הדפשים אתמול בערב היא דווקא שירי האלבום החדש "Delta Machine" שהביצועים החיים והעדכניים שלהם הוציאו סימני התלהבות לא רק מצד גרעין המעריצים הקשה (להלן: גולדן רינג), אלא גם מהקהל היותר גלגל"צי (להלן: דשא) והתמקמו להם כמעט בטבעיות לצד הקלאסיקות הותיקות. אם זה הסינגל החדש והלהיטי "Soothe My Soul" שנשמע כמו גרסה עדכנית ל "Personal Jesus", הסינגל הראשון והיפה "Heaven", כשכבר נשמע כמו קלאסיקה דפש מודית משני העשורים האחרונים או "Goodbye" שסגר לפני ההדרן ומתהדר באותה אווירת אמריקנה של "I Feel You".
השירים החדשים והמוצלחים והשילוב הנכון שלהם ברשימת השירים המוקפדת הם ללא ספק אחת הסיבות המרכזיות לכך שההופעה אתמול התעלתה על ההופעה הקודמת, שהיתה חלק מסיבוב הקידום של האלבום המאכזב שהוציאו אז "Sound Of The Universe". זה, והעובדה שהפעם זכיתי להיות בגולדן רינג ולא במרומי היציע קרוב לאלוהים ורחוק מאוד מהבמה.
עם דחייה קלה של ענני המלחמה ברגע האחרון, רעננות של פתיחת מסע הופעות שיימשך שנה ועם רצון אמיתי לפצות את הקהל המקומי, הגיע הפעם דייב גהאן רעב מתמיד לבמה, עם גרון משומן ובמצב רוח לרקוד, לשמאלו מרטין גור, שנראה מאוהב כל כך בעבודה שלו, שלא במפתיע ניפק את הביצוע הטוב והמרגש של הערב עם המאסטרפיס שלו "Home", ומאחוריהם, בנוסף למתופף וקלידן, אנדי פלטשר, שאני מוכן להתערב שהוא לא באמת לוחץ על הקלידים שלו כשחצי מההופעה הידיים שלו פנויות, ונראה גם הוא מבסוט לגמרי על המעריצים הישראלים.
גם תחום הוידיאו זכה הפעם לשדרוג. לא מסכים קטנים ומביכים בצידי הבמה כמו בפעם הקודמת, שמקרינים וידיאו-ארט אמנותי, אלא מסכי ענק בצדדים שמקרינים לקהל שמאחור את המתרחש על הבמה באיכות גבוהה, ווידאו ארט מושקע ומוקפד במסך הענק שבאחורי מרכז במה. הוידיאו ארט שהתכתב בצורה מרשימה עם נושא האלבום ופס-הקול שברקע, והגיע לשיאו בויז'ואל הספק אירוטי ספק קינקי של בחורות עירומות ושלל משולשים (תרתי משמע) במהלכו של "Enjoy The Silence".
"Enjoy The Silence", בואו נדבר רגע על השיר הזה, קלאסיקה אין ספק, והשיר היחיד בשני העשורים האחרונים שגלגלצ טחנו יותר מהתשדיר של חגורות הבטיחות. אבל הישראלים בשלהם, בהתלהבות טוטאלית ורעננה, כאילו מדובר בלהיט האחרון של דאפט פאנק מ-2013. מזל שלקראת הסוף דפש נתנו קצת חיים חדשים לעיבוד הניינטיזי (המושלם, אבל בכל זאת), שנייה לפני שהקאנו את הנקניקייה הקטנה בלחמנייה ב-25 ש"ח.
אגב ישראלים, מיד עם הצליל האחרון של אותו "Enjoy The Silence" כבר היה אפשר לראות תנועה של אנשים שרצו ליהנות מהשקט קצת מוקדם יותר והחלו לעזוב את המתחם, שזה לא רק מעליב, אבל גם מאוד חבל בשבילם, בטח כשבדרך עוד חיכה לנו הדרן מושלם שכלל להיטי זהב: "Home", "Halo", "I Feel you", "Never Let Me Down", וכמובן השיר שכולם חלמו על הגרסה הבימתית (והחיננית) שלו בשלוש השנים האחרונות - "Just Can't Get Enough", שגרר את כולם לשירה בציבור, כזו שלא נראתה כמותה מאז "היי ג'וד", ששר כאן פול מקרטני באחת מההופעות הכי מוצלחת שראה הפארק מעולם. וזאת של דפש מוד מאתמול בהחלט יכולה להתמקם איפשהו בעשירייה הראשונה.