ירדנה ארזי והגבעטרון - הוי ארצי מולדתי

המופע המשותף של ירדנה ארזי והגבעטרון הוא יותר מסתם חיבור בין שני אמנים. הגבעטרון הם הקול היחיד כמעט, שקיבלה התנועה הקיבוצית במוזיקה הישראלית. ירדנה ארזי היא היחידה בליגה שלה, שעדיין זוכרים את התקופה שלה בלהקה הצבאית. שנים ארוכות הייתה הרבה התנשאות על הגבעטרון ומה שנקרא אז "שירי ארץ ישראל" וגם הפופ הספציפי של ארזי חטף מאותם אגפים עצמם.

אך להיסטוריה חוקים משלה. ו"הוי ארצי מולדתי" הפך עם השנים לשמורת טבע אשכנזית, שבה מתחבאים סאונדים והוויה שנעלמים כרגע מהעולם. ארזי היא אישה חכמה, והיא דאגה שלמופע הזה, לפחות כפי שהוא מתועד בדיסק הכפול, לא יהיה ניחוח של "לקחו לנו את המדינה". ובצדק. גלגלצ ותל אביב, כשם קוד, התנשאו על ארזי והגבעטרון, לא פחות משהתנשאו על המוזיקה המזרחית. ולכן נחמד שהמופע הזה הפך לאטרקציה.

הדיסקים מתחילים ב"ים השיבולים" האלמותי, בביצוע נהדר, ארזי מצטרפת בשיר הרביעי ומשם זה מתנהל כפינג פונג, כשרוב הזמן הגבעטרון הם קצת המלווים של ארזי, שזה בסדר גמור. כמו בזמר המזרחי, גם כאן יש מקום של כבוד למחרוזות והגבעטרון מוסיפים לרפרטואר לא מעט קלאסיקות כמו "מה אומרות עיניך" ו"הוי ארצי מולדתי". ארזי מבצעת את להיטיה בקלילות וחן. אז 12 דקות של מחרוזת צוענית, כנראה היו יותר מוצלחות על הבמה. וצריך להעיר למעבד המוזיקאלי אילן גלבוע שגרוב אירי/קלטי הוא לא הפתרון לכל בעיה. אבל בסך הכל, נדמה לי שחובבי הז'אנר ילקקו כאן כל אצבע ואצבע, שוב ושוב.

 

שלמה ארצי - שירים שהסתתרו

הקונספט הזה הוא חלום לי כבר הרבה שנים. תנו לי אמן עם קריירה ארוכה, שאני אוהב, ואני מיד בונה לכם פלייליסט מהמם של שירים שלו שאתם לא באמת מכירים. מסיימון וגרפונקל עד מדונה, מחוה אלברשטיין עד אייל גולן. לכל אדם שהוציא יותר מעשרה אלבומים יש בדרך כמה וכמה שירים שאיכשהו נעלמו ולא קיבלו מעולם את הבמה הראויה להם.

שלמה ארצי עם 25 אלבומים ועוד ועוד, יכול בקלות להנפיק שלושה אוספים כאלה בו זמנית. ואכן "שירים שהסתתרו" הוא האוסף הכמעט מושלם למי שאוהב עוד ועוד שלמה ארצי ותמיד בא לו לשמוע שיר כזה שנשמע מוכר, אבל לא בטוח מאיפה.

אני אומר כמעט מושלם, בעיקר כי אני הייתי עורך אוסף קצת אחר, אבל היי, זה רק אני. הרבה מהשירים כאן היו כן נכנסים לרשימה שלי ובמיוחד "וביחד נזדקן" המושלם מ"תרקוד", "אור בקצה המנהרה" ו"ריקוד סוף המאה" שסגרו במקור את "שניים" הקלאסי, וגם "פה ושם" החדש יותר מ"צימאון". ועוד ועוד. המפתיע ביותר הוא "אתמול חלפו הציפורים", שאני הייתי בטוח שאין מי שלא מכיר. לך תדע.

 

עדן בן זקן - תאמין לי

עדן בן זקן היא לא סתם משב רוח מרענן. היא סופה שכבשה בסערה את המשבצת הנחשקת של הזמרת מזרחית/ כל-ישראלית הצעירה החדשה שלנו. האלבום הראשון שלה שינה את כללי המשחק בתעשייה הישראלית. הוא גם הפך אותה לכוכבת, מה שהטיל על עדן ומנהליה אחריות גדולה לפני שיצאו לאלבום השני.

התוצאה היא, "תאמין לי", אלבום שלא במקרה, מתחיל בשתי בלדות ("אין לי אותך", "תאמין לי") רציניות שמציגות את בן זקן כזמרת רצינית שפונה לכל גיל ולכל בית. רק בשיר השלישי ("תזיזו") היא חוזרת למעין רגטון, שיזכיר למאזינים שהיא בת 22 ומתחרה גם בבן אל וסטטיק. משימה קשה מאוד להפיק אלבום שהוא גם פופ מיזרחי, גם כל ישראלי, גם צעיר, גם מבוגר, גם מסחרי וגם בעל ייחוד.

בן זקן עומדת במשימה באופן די סביר. כלומר זה אלבום טוב, ויש בו מספיק להיטים כדי לשמור אותה לשנה הקרובה ברשימות השידור. אבל קשה להגיד שזה אלבום פורץ דרך, או כזה שבאמת מעלה אותה ליגה. אבל למה להציק? עדן בן זקן היא אחד הדברים הכי חמודים שקרה לפופ הישראלי והאלבום החדש בהחלט מחזק את מעמדה, כמי שרוצה להיות יום אחד גם חשובה.

 

שלומי ברכה - מאדים ומחוויר

שלומי ברכה הוציא פעם אלבום משותף עם פורטיס ("רץ על הקצה") וגם אחד שעליו חתם לבדו ("צ'רלי צ'פלין"), אבל הוא לא הרגיש כנראה צורך להיות אמן מבצע עם קריירה רציפה. מה שלא אומר שאין לו מה לתת. להפך. "מאדים ומחוויר" הוא דיסק נהדר. 10 שירים משובחים, כמו שרק מי שהיה אחראי (ביחד עם יובל בנאי) ללהיטי הענק של "משינה" יודע לתפור.

המצב רוח הכללי ב"מאדים ומחוויר" הוא מהורהר. "יורים עלינו אש חיה משני הכיוונים" הוא שר ב"עטלפים" אחד השירים היפים באלבום. ובכל זאת זה לא שיר מדכדך. העטיפה המוזיקאלית גם היא אוורירית מאוד. קירות הסאונד והדיסטורשן משאירים מספיק מקום, למנגינות העגולות כדי לתפוס את האוזן. ויש רגעים אינטימיים, ויפים כמו "שפת הים" או "אהבה לא גדלה על עצים" (השיר היחיד שברכה לא כתב בעצמו, מילים יעל קלגסבד טבת). אלבום חד ומקסים.

שלום גד והיהלומים - הכל חדש

שלום גד הוא האנטי כוכב המושלם של ישראל. הוא נערץ על ידי מעטים, אבל מעריציו ילכו בשבילו לאן שרק יבקש. ובצדק. גד שנולד בצרפת וגדל במושב תלמי אליהו, התחיל את דרכו בלהקת הרוק המיתולוגית פונץ', סוגר באלבום הזה 20 שנות קריירה שיש בה השגים מוזיקאליים מפוארים, ואלבומים מהיפים שנוצרו כאן, ובכל זאת, הוא אנונימי בעיני רוב הקהל.

"הכל חדש" הוא אלבום יומרני. גד מנסה לבדוק את החלום הישראלי כולו, דרך היסטוריה של ישראל לאורך השנים, ולהבין מה בדיוק הולך כאן. זאת הסיבה שחלק משירי האלבום יותר בומבסטיים מאשר בדרך כלל ונשמעים לעיתים כמו בקברט. אבל זה לא אומר שהם פחות יפים. שירים כמו "ספר שנפל מהשמיים", עם השירה שמרפררת למוריסי, הם מהסוג הזה, שקשה לך להבין איך הדבר הזה לא הופך אוטומטית לקלסיקה.

השיר האחרון "כביש מספר 1", שהוא הפשוט בשירי האלבום, מקבע את האמירה של גד כפסימיסט אופטימי. הוא מבין כמה רע, אבל מבין שגם קצת טוב, ובאופן כללי, החיים בסוף הם מה שיש. "אין לאן לרדת" הוא אומר, ואתה מבין בדיוק למה הוא מתכוון. וזה יפה להפליא.

 

שלום חנוך - זום

שלום חנוך היה החודש בן שבעים. ראיתי אותו על הבמה באיחוד של תמוז, והאמת אם צריך דוגמא לקלישאה "גיל זה רק מספר" חנוך הוא הוכחה נפלאה. אני עוד זוכר שבסוף שנות השבעים היה סט כתבות כזה על מה יהיה כשרוקרים כמו בוב דילן וג'ון לנון יהיו כבר בני ארבעים (!) איך הם יסתדרו? בעידן הקאמבק של לאונרד כהן, פחות משמונים זה בכלל לא נחשב.

"זום" הוא לא אלבום מושלם. נדמה לי שעדיף לחנוך להיזהר מנסיונות להיות קול, ולשיר על "ויקי" ועל סין. אבל כשהוא כותב שירים טובים, הם ממש ממש טובים. כמו "המדינה הזאת צריכה אימא", "גיטרה", "שבע בערב" עם הפסנתר של שלומי שבן ו"עיר החטאים" עם מזי כהן ואיילה אינגדשט.

מאחר שהדואט עם שרית חדד, "איך זה את", מוגדר כבונוס, אני יכול לדלג עליו ולעשות כאילו הוא לא הוקלט מעולם. איך שר פעם אהוד בנאי "צריך להקשיב ללב, לים ולכאב". ולא לחשוב מחשבות מסחריות, בטח לא כשמעולם לא היית איש של "שוק", "תעשיה" וכל היתר. החיבור הזה לא אמיתי, ושומעים את זה מכל תו. חבל.

 

דודו טסה - הגולה

זה הוותיק מכל האלבומים ברשימה. הוא יצא כבר לפני חודשיים, אבל חבל לפספס אותו. דודו טסה שוב הולך צעד קדימה. הפעם הוא צולל יותר לתוך המוזיקה המיזרחית המיינסטרימית, מכופף אותה לצרכיו. והופך אותה לשלו. שיר הנושא "הגולה", הוא שיר עופר לוי קלאסי, שמאפשר לטסה להביא את האינטרפרטציה היותר רוקית שלו ללב המאפליה.

באגפים המיזרחיים סימנו בשעתו את טסה כמשתאכנז. לטעמי זאת טעות לשני הצדדים. טסה הוא מאלה שמחברים את המזרח והמערב באופן כובש. הוא אמנם התחבר למסורת רוקית, אבל הנסיעה שלו לעולמות המיזרחיים, כולל למוזיקה העירקית המשפחתית שלו, היא לא פחות ממרתקת. אז בינתיים הוא יותר כוכב בגלגלצ מאשר בתחנות האיזוריות, אבל בסוף היום אני מניח שתימצא הדרך להפוך אותו לחבר של כבוד גם אצל מי שהיום עדין נבהלים ממנו קצת.     

 

גלי עטרי - הופעה חיה בקיסריה

אלבומי "הופעה חיה", בדיוק כמו אוספי "מיטב הלהיטים", הם הזדמנות מצוינת להבין את המשקל הסגולי של אמן. וגלי עטרי היא אחת עם חתיכת משקל. עכשיו כבר אפשר להגיד בקול רם שהיא לא רק אחת הזמרות הכי כיפיות שהיו כאן, היא גם אחת המשמעויות. נדמה לי שכאשר מתחילים לספור קלסיקות, היא עוברת לצמרת של ליגת העל. ואכן האלבום הכפול ובו 21 שירים, שהוקלטו במופע מיוחד לציון 40 שנות קריירה, מפוצץ בשירים שאין דרך לא לאהוב.

"רק אתמול", "דרך ארוכה", "הכל עומד במקום", "ממריאה ברוח", "השיר שיביא לך אהבה" ו"נסיך החלומות" הם רשימה לא מייצגת. עטרי הצטיינה תמיד בהגשה, קשה להאמין שמישהו חוץ ממנה יכול היה לשיר המנון כמו "הללויה", אחרי כל השנים האלה, מבלי שהוא ישמע מבאס. ובעידן הזה, כשבקול שלה כבר שומעים את השנים החולפות, היא יודעת בדיוק מה לעשות כדי ששירים כמו "בראשית" ו"מקיץ אל חלום" יקבלו מימד חדש.

כרגיל בהופעות חיות, יש שירים שכדי להתאים אותם לאמפי הגדול קצת מנפחים אותם מידי ("יש לך שמש"), אבל רוב השירים מקבלים דווקא גרסאות מרעננות. מהשיר הראשון "אהבה למרחקים" ועד האקפלה הבלתי נמנעת של "אין לי ארץ אחרת", גלי עטרי נותנת כאן מופע שנותן למאזין בבית תחושה אינטימית, כיפית ומחממת לב.

 

ערן צור - המסלול המואר

זה אלבום שישי או עשירי לערן צור. תלוי איך סופרים. שש שנים אחרי אלבומו הקודם. ולא, האלבום הזה לא יהיה האלבום הנמכר בישראל בשנה הקרובה. ערן צור הוא ענין של טעם. או שאתה מתחבר להגשה שלו, לקול המעט צפרדעי שלו, למילים הגבוהות/ליריות שיש בהן תמיד אווירה של קצת סטיות מיניות. או שלא. כמו ב"בלשים" המושלם שבו הוא שר "תראה את הערבים, תראה את השחורים..".

אם לא הבנתם, אני מת על ערן צור. הוא מזכיר לי את מה שהיה סקסי בניינטיז. במיוחד בשיר הנושא שבו הוא משתמש בביט אלקטרוני חמוץ מתוק. זה פחות מגניב אותי כשזה יומרני מידי, כמו ב"כולה שלי" לפי טקסט של זאב ז'בוטינסקי וכולל הקלטות קולו. אבל בסך הכל אם אתם פליטי ניינטיז או פליטי רוק ישראלי בכלל, יש באלבום הזה כל מה שצריך כדי להקשיב ולהנות.

 

רונה קינן - אוסף

רונה קינן לא ממהרת. היא מעולם לא מיהרה. בקצב שלה היא יוצרת את שיריה ומבצעת אותם ברוב כשרון. אני לא יודע איך היא מגדירה את הקריירה של עצמה, אם היא בכלל משתמשת במילה הזאת. בכל מקרה "אוסף" הוא הזדמנות לאגד רגעים יפים מכמעט עשור וחצי של יצירה שהיו בה לא מעט רגעים קסומים.

קינן לא הייתה מעולם זמרת השנה. היא גם לא נשאה מעולם דגלים. אבל את שלה היא עושה באלגנטיות ובתחושה של חוסר מאמץ. באוסף היא גם מראה למי שלא שם לב כמה היא נפלאה בקאברים עם "בדרך הביתה" של השמחות ו"אל בורות המים" הקלסי של נעמי שמר. לפעמים מה שיש, זה מה שיש, וזה אחלה.

 

Amir - Au Coeur de moi

וזה הבונוס הקטן שלי בשבילכם. בישראל לא ממש עקבו אחריו, אבל השיר שייצג השנה את צרפת באירויזיון והגיע למקום השישי, הפך לראשונה מזה עשרים שנה כמעט ללהיט ענק בצרפת. אלבום הבכורה של עמיר הגיע למכירות זהב  בצרפת והפך אותו לכוכב לוהט. שאר השירים לא חזרו על ההישג הזה, אבל האלבום שלו, פופ קליל וחיובי, הוא לא פחות מ"גאווה ישראלית". עכשיו כשקל למצוא כל דבר בשרות המוזיקה של איטיונז, תוכלו גם להאזין לו.