אירוויזיון 2015: מה אפשר ללמוד משוודיה ואיך אנחנו מרגישים לגבי המקום התשיעי?

גיא ויהל / שמים בוערים

גיא ויהל ירשמו בהיסטוריה כאנשים שהגיעו הכי מוכנים לתחרות מוזיקה טלוויזיונית בישראל. הם לא ניצחו ב"דה וייס", אבל ניצלו את המקפצה הטלוויזיונית כשהם משוחררים מרגשי אשמה ונחיתות של דורות קודמים, כדי להפוך במהירות לשחקנים רציניים בשדה המוזיקה המקומית. שלוש שנים אחרי התוכנית הם כבר מוכרים מאוד, עם אלבום שני בעברית, להיטים, פלייליסט, בנות זוג מהממות וכל מה שצריך.

הבשורה של הצמד הזה היא שעדיין יש מקום בישראל לרוק-פופ גיטרות מבית ה-Killers, וזו בשורה מוצלחת וחמודה. כל מי שראה ביום חמישי את וואן ריפבליק בפארק הירקון, יכול לרכוש לעצמו את האלבום החדש של גיא ויהל ולגלות שהנה, אפשר גם בעברית. שלא הכל ים תיכוני או מיינסטרים רגוע.

ברוח התקופה "שמים בוערים" הוא לא ממש אלבום, יותר חצי-אלבום: שמונה שירים בסך הכל, אחד מהם גרסת כיסוי. אבל בעצם מי צריך יותר? הלהיטים לוהטים, ההפקות עדכניות, הגיטרה שפותחת את "מרוב אושר" ואת האלבום כולו היא בסטנדרטים בינלאומיים, והתחושה היא שאנחנו על המפה. גיא ויהל יודעים לכתוב שירי נוסחה מעולים, כל שיר באלבום יכול להיות סינגל. בשבדיה הם כבר היו מיליונרים.

ועדיין, קשה להגיד שגיא ויהל באמת מביאים לשולחן משקל סגולי אמיתי. יש משהו מעט צפוי בכל ההוויה של הצמד חמד. זה לא מאתגר, זה לא מותח שום גבולות. לא שכולם צריכים למתוח, אבל הצרה היא שבינתיים טביעת האצבע העיקרית שלהם היא היכולת להעמיד בעברית משהו שיכול לבוא ברדיו ברצף עם להיטי הקיץ המגיעים מחו"ל.

גרסת הכיסוי ל"סוס עץ" שמופיעה באלבום היא דוגמא טובה: זה שיר מאוד בעייתי, שכן המנגינה שלו לצד ההגשה המקורית אינם משאירים מקום להרבה חידוש, וגיא ויהל מבצעים אותו בקורקטיות. זה נשמע עדכני, אבל זה לא באמת מפיל. אפילו בסטנדרטים של ביצועי "כוכב נולד" או "דה וייס" זה לא בליגת העל. אז למה בכלל צריך את זה? ואם כבר עושים קאבר, למה לא להביא משהו שיהרוס את המאזין?

אולי כי גיא ויהל בשלב הזה בחייהם כל כך נהנים מהנעורים וההצלחה, שאם הכל סבבה זה מספיק להם. זה גם מספיק לחלק מקהל שלהם. חלק אחר יקווה שבהמשך הם ירצו גם להשאיר חותם. לפני כמה שנים היתה להקה שבדית שנקראה Shout Out Louds עם כמה שירים טובים, שכולם הימרו עליהם כדבר הגדול הבא. הבעיה הייתה שהם היו להקה מושלמת, בלי איזשהו ייחוד משלהם. סופם היה ידוע מראש. אני מציע לגיא ויהל להקשיב להם וללמוד מהטעויות.

שלושה כוכבים

 

עידן עמדי / רצינו להיות

כמו גיא ויהל, גם עידן עמדי הוא בוגר תחרות זמר ("כוכב נולד"). זו נקודת מוצא מסוכנת ליוצר כשלעצמה, אך נוסף על כך הוא גם פתח את דרכו עם שיר בולט מאוד, "כאב של לוחמים", מסוג הלהיטים שיכולים גם לשרוף יוצר על תקן של 'זמר של שיר אחד'. החדשות הטובות הן שחמש שנים אחרי סיום התכנית, עמדי כאן עם אלבום שלישי ונראה שהוא מצא את המקום שלו.

עידן עמדי הוא חידה מעניינת. מצד אחד יש בו משהו מאוד אותנטי ומובהק. גופו גדול, הוא מעט מסורבל, ויש בו את החן והחום של חבר מהיחידה בצבא, אחד שנדמה לך שאתה מכיר כבר שנים. הוא מדבר בגובה העיניים, נשאר לא יומרני, קל לחבב אותו ולהרגיש נח עם המוזיקה שלו. והקול שלו מזוהה מיידית – מרגע שעולה שיר שלו ברדיו אתה יודע שזה הוא, גם בלי להפעיל אפליקציה.

ואולם עמדי לא נשמע כמו מישהו שטרם שמעת. להפך, הוא נשמע כמו ערבוב של יוצרים שכבר שמעת, כמו מי שגדל על לא מעט יוצרים ישראלים אהובים ופשוט רוצה ללכת בדרכם. אתה מזהה בו את ההשפעות, בעיקר של אהוד ומאיר בנאי, ואולי הדבר הכי מעניין ביצירה שלו היא היכולת לערבב את שניהם לכדי מהות אחת, אם כי בשירים שלו קל להבחין איזה שיר של אהוד ("מנסים") ואיזה שיר של מאיר ("קרוב"). אני לא מציין את בני הדודים בנאי כדי להקטין את עמדי, רק כי זה בולט מאוד. הטריק שלו זה שבסוף, למרות ההשפעות המזוהות, עדיין יש בו משהו שהוא רק שלו. ולזכותו ייאמר שהוא לא מתבייש להיות חלק מהרצף. השיר "התחלה חדשה" שפותח את האלבום נשמע כמו שיר של שלמה ארצי מהעשור האחרון, וראו זה פלא, כבר בבית הראשון עמדי שר "שלמה ארצי ברדיו נוסע, הוא לא יודע לאן". למקרה שמישהו לא הבחין.

 

עמדי מייצג ישראליות צעירה חדשה. מצד אחד הוא נשאר במסורת הרוק/פולק הישראלי – גיטרה אקוסטית היא הכלי המרכזי, והשירים כולם הם סוג של פטפוט חילוני על חיפושי דרך. אבל עמדי גם מתכתב עם המקורות ושר ביחד עם אחיו שיר תפילה אמוני "יא ריבון עולם", שיר שיכול בקלות להפוך להמנון חצי דתי בבתי ספר וטקסים. כמו אצל הרבה יוצרים מקומיים, החיפוש הוא רק בתחום הטקסטים והרוח, אך מבחינה מוזיקאלית האלבום מאוד צפוי, אם לומר בעדינות. עמדי מלחין מוצלח, ועם זאת בבואו להעניק ללחנים שלו מסגרת הפקתית הוא נשמע כמי שההיכרות שלו עם הפקה מוזיקאלית היא עדיין מאוד מוגבלת. כדי לשפר את הנקודה הזו עידן צריך רק לפתוח את האוזניים ולהקשיב, זה אפילו לא עולה כסף.

אז עמדי נסע להודו, וחיפש, ועדיין מחפש. הוא מתאהב וניפרד, בגיל 27 זה מה שאנשים עושים. רק שלהרגשתי שבאלבום הזה קשה להבין לאן הוא הולך ומה בעצם הוא רוצה, חוץ מלהמשיך ולשיר. נדמה שאין לו צורך אמיתי לזכך את הדמות שלו כאמן. ולא שאין לו פוטנציאל: בסוף האלבום החדש מסתתר שיר בשם "זמן", שהוא באופן בולט היפה והמרשים בכל השירים ב"רצינו להיות". זהו שיר מהסוג שקוראים לו "קטן", אבל זהו גם הרגע היחיד בו עמדי מתקרב ליוצרים גדולים שכתבו שירים אישיים וביצעו אותם עם גיטרה אקוסטית. העובדה שהוא מסוגל לכך מגיעה רק בסוף האלבום, וזו היא ההוכחה שעמדי אינו מביא את מלוא הפוטנציאל שלו למיצוי באלבום הזה. דווקא השיר הלא מתאמץ של הסוף, הוא המקום שבו עמדי סוף סוף נותן. הייתי לוקח את השיר הזה, "זמן", ומכריח אותו לכתוב את האלבום הבא כשזאת נקודת המוצא שלו.

שלושה כוכבים