מירי מסיקה היא לא רק זמרת טובה, היא גם אדם חרוץ ואמביציוזי מאוד. תשע שנים עברו מאז השיקה את אלבום הבכורה המצליח שלה, והנה מגיע האלבום החמישי "סימנים על החול". בכמעט עשור שעבר, מסיקה מיצבה את עצמה כאחת הזמרות האהובות בישראל, מצליחה לבנות לעצמה אפיון שהוא במקביל גם איכותי וגם עממי.
הבעיה הייתה שמאז אלבומה הראשון, שהכיל את ארבעת להיטי הענק שבנו אותה, ("נובמבר", "באה אליכם", "לשם" ו"שיר תקווה"), היא לא באמת הוציאה אלבומים מצטיינים. שני האחרונים היו חלשים במיוחד בשביל זמרת בווליום שלה, נטולי להיטי ענק וגם לא אטרקטיביים כאלבומים. בשלושתם הייתה בחירת שירים אנמית, ההפקה המוזיקלית הייתה בנאלית, ולמעשה, לפחות לטעמי, היה ממש דיסוננס בין ההצלחה ההולכת וגדלה של מסיקה, וביסוס מעמדה כזמרת מובילה, לבין האלבומים שלה.
החדשות הטובות הן ש"סימנים של חול" הוא אלבום טוב. סוף סוף. יש בו שירים טובים, חלקם יהפכו ללהיטים של ממש (למרות שאף אחד מהם לא באמת מתחרה ברביעייה הפותחת שלה). יש בו הגיון פנימי, ועם עבודה נכונה הוא יאפשר למסיקה לקיים סיבוב הופעות גדול ומוצלח. חוץ מזה יש גם הפתעה קטנה ונעימה. הכוכב הגדול של האלבום הזה הוא אדיר גץ.
הבעיה של מסיקה, כמו של כל האמנים המבצעים בישראל, היא השוק הדל של כותבים, שאינם מבצעים את שיריהם בעצמם. מרגע שקרן פלס, ואחריה אריק ברמן, הפסיקו להיות יוצרים שאפשר מבחינתה לסמוך עליהם כעוגן לאלבום, נשארה מסיקה די לבד. יתכן שהחולשה של שני האלבומים האחרונים נובעת גם מזה שלא היה בשניהם יוצר מרכזי. עכשיו הגיע אדיר גץ. הבחור ששר על עצמו את השיר "הבחור הביישן על הפסנתר" באודישן זכיר מאוד של כוכב נולד.
גץ לא הצליח לגייס את הכוחות הדרושים כדי לנצח תחרות ונשר. הוא החל להקליט ולהוציא שירים, הוציא אלבום קצר ואלבום מלא, אבל לא באמת פרץ. היה ברור שהוא כותב מוכשר, אבל כמבצע, הוא לא הצליח לפלס לעצמו דרך להצלחה גדולה. והנה הוא חוזר כמנוע מאחורי הקלעים של "סימנים על החול". גץ הלחין חמישה מהשירים באלבום, והשירים האלה נותנים בסיס מוצק לאלבום קוהרנטי ומוצלח.
זה לא שהשירים של גץ הם הבולטים ביותר באלבום, אבל יש לו כמלחין איזה אופי שמתאים מאוד למסיקה. ארבעה מהם ממש יפים, החמישי "רוץ ילד רוץ" שמתכתב בגסות עם שיר הנושא של הסרט "טיטאניק", הוא תאונת דרכים קלה ומיותרת. בכל מקרה גץ נותן הפעם למסיקה את הגב, שעליו היא בונה אלבום מנצח.
עוד שירים בולטים הם הדואט "משיב הרוח" עם קובי אפללו, והשיר של גיא ויהל ונעם חורב "סוף טוב", עם טקסט מרגש שמאוד מתאים לשבוע הזה. השיר עצמו הוא קצת יציאה מבחינתה של מסיקה, ומסמן כיוון פופי עדכני שקצת חסר אצלה. גם "צאי אל הרוח" של מאור תיתון הוא שיר חזק ולא במקרה הוא אחד מהשירים הפותחים את האלבום.
קצת חבל שההפקה המוזיקלית של אורי זך היא מאוד שמרנית וצועדת בנתיבים סלולים לעייפה. הפקה מוזיקלית מעט יותר מתוחכמת ואוורירית הייתה לוקחת את האלבום הזה צעד נוסף קדימה ומוסיפה לו רעננות.
אבל למה להתעצב ממה שאין? מירי מסיקה אספה הפעם מבחר שירים רציני וראוי, ואני מניח שהיא כבר תדע למנף את האלבום הראוי שיצא לה. אולי חבל שהסינגל השני שיצא ממנו, "דמעות" שכתבה קרן פלס, קצת ממחזר את כל מה שנעשה בעבר. אבל נדמה לי שהליכה בתלם הוא קונספט אצל מסיקה וזך. מעניין מה צריך לקרות כדי שמסיקה תוסיף למשוואת ההצלחה שלה גם תעוזה ועכשוויות?.
מירי מסיקה, "סימנים על החול", **** ארבעה כוכבים.