"ליקוטים" הוא שם מאוד מתאים לאלבום החדש של ברי סחרוף. חצי שעה של מוזיקה, חמישה שירים, שלושה קטעים אינסטרומנטליים. קשה להגיד שזה ממש "אלבום" במובן הישן והטוב. זה בוודאי לא משהו שיכול להתחרות ב"אתה נמצא כאן" או באלבומים הקלאסיים מ"הכל או כלום" ועד "נגיעות". זה באמת לקט שירים וקטעים שסחרוף החליט לכרוך ביחד ולהוציא לאור.

מאחר שעברו כמה שנים טובות מאז הפעם האחרונה, לא נורא לקבל מסחרוף האהוב גם מוצר ביניימי שכזה. שאגב הפך למוצר ביניים, לא רק בגלל הכמות. מהרגע שסחרוף החליט שלא יכתוב טקסטים, כל העסק מקבל גוון אחר. אין מה לעשות, עם כל הכבוד ל"אדומי השפתיים", אלבום של סחרוף שבו אין לו נגיעה למילים, הוא אלבום מעט חסר. ברגעיו הגדולים, בשיריו הקלאסיים, ועם כל הכבוד ללחנים ולגיטרה, היה תמיד גם משהו מהתחביר המיוחד שלו, והאופן השונה שבו הוא כותב טקסטים, שלעולם היו בהם גם הברקות מילוליות, שהרים את הכל בעוד מדרגה.

"ליקוטים" הוא לא יצירה מספיק דרמטית, אם בכלל, בגלל התחושה שחמישה שירים הם לא אמירה מספיק חזקה. ובכל זאת אצל סחרוף, זה תמיד יותר מסתם חמישה שירים. את הטקסטים כתבו (לא במיוחד כמובן), נתן אלתרמן, ר' דוד בוזגלו, אברהם חלפי, סמי שלום שיטרית ואודי שהרבני. סחרוף הוא כנראה האמן היחיד בישראל שיכול לערבב בין ארסנל הכותבים הזה ולצאת ממנו בשלום. אולי כי הרוק שלו, שתמיד בודק ומדייק את הקשרים בין מזרח למערב, הוא היחיד שסוחב בקלילות אשכנזים ישנים עם מזרחיים חדשים ולהפך.

אוזנו המיוחדת מקפידה בבחירת הטקסטים האלה. וכך ב"כשייתמו המילים" מתחבאת השורה שתחרט מתוך הדיסק הזה "שמים הולך עם כנפיים", שאותה אמנם כתב משורר מכובד, אבל יש בה איכויות של המנון רוק, וסחרוף (שהלחין ביחד עם רונן שפירא) ידע להפוך אותה לסוג של פזמון עם הוק טוב. איש לא יאמין שהטקסט הקצר והמוצלח הזה הגיע מספר שירה מעלה אבק.

סחרוף התעסק תמיד בזהות הישראלית, וחיפש בכל שלב ביצירה דרך לחבר בין המזרח והמערב שמהם מורכבת הנשמה שלו. וגם כאן, הוא ממשיך ועושה את זה בהצלחה גדולה. בעיני חבל שהוא לא מנסה בכלל להתמודד עם המוזיקה הים תיכונית בגרסה המודרנית פופולארית שלה. נדמה לי שאם הוא היה עושה זאת, היינו יכולים לקבל ממנו עוד סיבוב מאוד משמעותי. כי בעצם, מה שקורה בפועל הוא שמאז "נגיעות" סחרוף כמעט מתעקש ששיריו לא יוכלו להיות להיטי רדיו סטנדרטיים. מה שמשאיר אותו לצערי כאייקון של רוקרים וצרכני מוזיקה אניני טעם בלבד.

בבחירות שעשה בשנים האחרונות הוא הוציא את עצמו ממה שנקרא "המשחק". וזה ממש חבל, כי בשנות התשעים, שנות הלהיטים שלו, הוא הצליח בקלות להיות במקום הזה שכל ישראלי כמעט מזמזם את שיריו. גם אז הוא עשה זאת בלי מאמץ, בלי להתראיין, בלי להתחנף לאיש. כך שעוד חסרון בדיסק הזה, הוא שלא מספיק אנשים יחשפו אליו ואל האופן המרשים שבו הוא מטפל בנושאים שמענינים אותו.  

"ליקוטים" הוא אלבום שנכתב והוקלט עם הנגנים שאיתם הוא מופיע סחרוף בשנים האחרונות, כמעט בכל הקטעים יש קרדיטים משותפים ורבים, קצת כמו בתקליטי פופ של השנים האחרונות. זה מוצר ביניים, שבא כמעט חמש שנים אחרי אלבומו האחרון. אולי כדי לא להשאיר את המדף ריק מסחרוף לזמן ארוך מידי. זו גם הסיבה שהוא משאיר אותך בעיקר עם החשק לאלבום שלם וגרנדיוזי יותר. וכן, גם ללהיטים אמיתיים.