מארינה מקסימיליאן - ארמונות עשן
אלבום הבכורה של מארינה מקסימילאן "Step into My World" היה סוג של נס קטן. דיסק שכולו גרוב אלקטרוני, באנגלית, שהפך ללהיט מקומי גדול. וזה לא היה קל. כשהחלו לצאת השירים מתוכו, לא היה ברור מה בכלל מארינה רוצה להיות. גם לגלגלצ לקח בשעתו זמן לעכל את זה. אבל כשזה תפס, התברר פתאום, שגם בארץ השמרנית שלנו, יכולה זמרת לשיר מוזיקה שדומה לפסקול של האנשים שיוצאים בלילות לרקוד במועדונים. מארינה גם הצליחה לתרגם את האלבום לסיבוב הופעות מצליח. שזה גם יפה מאוד.
לכן יש משהו מאוד מאתגר בכך שהאלבום השני שלה, "ארמונות עשן", לוקח את הדבר שיצרה ומנסה לתרגם אותו לעברית. מאקסימיליאן גם המירה בדרך את עופר מאירי בצמד גיא ויהל. התוצאה היא אלבום הרבה פחות בינלאומי, הרבה פחות כזה שיכול להתחרות בכל מה שקורה היום בעולם. הצמד גיא ויהל, הם קוליים ומתקדמים יחסית לישראל, מאירי מיומן בהרבה ולכן השילוב של העברית וההפקה הופכים את "ארמונות עשן" ליותר צפוי.
ועדין, זה אלבום יפה וראוי. בעיקר כי מקסימילאן היא יוצרת מעניינת ומלאת ברק. זה נכון שחלק מהשירים בדיסק ממריאים יותר גבוהה, בעוד שאחרים קצת מזכירים את המיינסטרים הישראלי המשעמם, אבל בסך הכל מארינה היא משב רוח מרענן במוזיקה המקומית. הסינגל "1990" הוא דוגמא טובה לשיר שממריא. יש משהו נוגה ורגיש במילים שלו, והמנגינה הנכונה מאוד הופכת אותו לקינה יפיפיה על קשיי העלייה מחבר העמים. "לפעמים" הוא דוגמא לשיר שהיה אפשר למצוא בלא מעט דיסקים של זמרות אחרות. יש לי חשד, וסליחה שאני חוזר על עצמי, שעם הפקה אחרת, שפחות סוחבת לרוק ויותר מעיזה להישאר באלקטרוניקה, גם השיר היפה הזה היה עולה כיתה.
את האלבום סוגר "Easy Life" הוא היחיד באנגלית, והוא מזכיר שבאנגלית מארינה מצליחה להביא איזו איכות, שהיא מתקשה לשחזר בעברית. לא ברור למה. הרי טבעי שכדי להיות יותר משמעותית בישראל חייבת מארינה לשיר בעברית. אחרת המילים הופכות קצת לג'יבריש. ועדין בשיר הזה פתאום כל העסק מזכיר יותר את הסיבוב המבריק הקודם.
אז "ארמונות עשן" פחות מסעיר מקודמו. אבל עדין זה אלבום טוב. בעיקר מכיוון שמארינה היא באמת קול שונה בסביבה המקומית שלנו, עם איזה ניחוח זר של אלגנטיות, ותחכום שבדרך כלל לא מאפיינים את הפופ המקומי. אם תמשיך ככה, היא תהפוך לליגה בפני עצמה.
אסף אמדורסקי - פה
גם האלבום החדש של אסף אמדורסקי הוא לא מאוד אופייני לשוק המקומי. טיפוס האסף אמדורסקי הזה. קראתי את הראיון שנתן השבוע ב"שבעה לילות" וממש לא הבנתי מה עובר עליו. זה עוד יותר משונה, כי אילו הייתי קורא את הראיון ומנסה לנחש איך ישמע הדיסק שלו, בחיים לא הייתי מנחש. מה שכל כך מקסים ב"פה", הוא שאמדורסקי הלך את הצעד המתבקש קדימה, ויצר אלבום שמתאים לטעמו המוזיקלי בשנים האחרונות. מי שהיה אחד ממארגני ליין המסיבות האהוב צ'יזקייק בברקפסט קלאב, יצר אלבום אלקטרוני, שדומה יותר לפסקול המסיבות ההן, מאשר לבס תופים הישראלי הרגיל המשעמם. איך זה קשור להתחזקות? אלוהים יודע. אבל מה זה משנה.
"פה" הוא אלבום אלקטרוני, שמתכתב עם הרבה מאוד סגנונות. "מגדלים" שכבר יצא כסינגל, הוא הומאז' לאייטיז, ולגל החדש, מוזיקה שעליה גדל אמדורסקי. "שפה אחרת" מגיע עד לאזורי ג'ורג'יו מורודור. "שדות צהובים" הוא אלקטרוניקה מינימליסטית, באווירת פכפוכי המים. "לשיר" הוא גם מינימליסטי אבל באוירה יותר הודית/אתנית. "אם נדע להפסיד" רומז לניו אורדר. והכל ביחד מתכתב עם אל.סי.די סאונד סיסטם, עם דאפט Pאנק ועם כל מה שחדש ויפה באלקטרוניקה העולמית.
האקסטרה של אמדורסקי היא הטקסטים המצוינים שלו. יש לו עברית יפה, מעט ישנה. הוא בכוונה לא משתמש כמעט בסלנג עכשווי וכך שיר כמו "אנשים שקופים" הוא לא רק שיר עם אמירה חברתית, הוא גם לירי מאוד ופיוטי. חמש שנים עברו מאז אלבומו האחרון של אמדורסקי, וזה באמת קצת חבל שהוא כה איטי. אבל אם אתה לא המנהל שלו אז אפשר פשוט להנות מזה שהוא באמת מצליח כל פעם מחדש להציג לעולם אלבום רציני אך מהנה. עמוק אך מסחרי. ועוד כזה שבו אין פער בין המוזיקה שהאמן שומע בבית, למה שהוא מבקש למכור לקהל.
בעולם יותר מתוקן, היו בישראל הרבה יותר יוצרים שחולמים להיות אסף אמדורסקי, ומנסים להבין כיצד הוא לוקח את המוזיקה האלקטרונית ומייצר ממנה פסקול מקומי. בינתיים נסתפק בזה ש"פה" הוא אחד הדיסקים הטובים של השנה.