"אפשר ממש להרגיש את הבוגדנות שלך, מריחים אותה ממך". ככה פותחת ביונסה את "Pray You Catch Me" השיר הפותח באלבום החדש, שמוקדש בחלקו הגדול לקשיים שלה עם בעלה ג'יי זי. ביונסה לא מתביישת, היא פותחת עליו טוב טוב. לא הייתי רוצה להיות ג'יי זי השבוע. אז נכון שבסוף היא מודיעה שלא תעזוב אותו, אבל עד אז היא קורעת אותו לגזרים. "Pray You Catch Me" הוא שיר נהדר שהיא כתבה עם מוזיקאי צעיר, לבן בן 25, בשם קווין גארט. ביונסה 2016 היא אמנית רצינית ומעוררת הערכה. היא שרה נהדר, היא שולטת ברזי המוזיקה.
"Hold Up", השיר השני, מכיל סימפול מאחד השירים הכי יפים בעולם "Can't Get Used to Losing You" ששר במקור אנדי ויליאמס. עזרא קוניג מוומפיר ויקאנד עזר לביונסה לכתוב. עוד שיר מרשים, שגם יכול להיות להיט. "Don't Hurt Yourself" שבו משתתף שם מפתיע, ג'ק וייט, ממש מזכיר דברים מתוחכמים של מרווין גיי והוא פ'אנקי ומתוחכם. כמו שאתם מבינים, כל רצועה כאן, היא בהשתתפות טובי המוחות. למשל דיפלו. למשל ג'יימס בלייק. למה באמת הקטע של שניהם הוא רק דקה? מה הקמצנות הזאת?
כן, כן, כולנו שמענו את ריהאנה ב-"ANTI" מנסה להיות מתוחכמת, והתוצאה היא דיסק ממש מקושקש. ביונסה היא אדם יותר מפוקס. ולכן גם כשהיא יוצאת לעוד מסע חפירות ונבירות, עדין כל שיר הוא שיר. רק שבחלק מהמקרים זה יוצא קצת לא מפוקס, למשל כמו "6 inch", השיר שבו היא עושה דואט עם דה ויקאנד. למעשה, השיר ה"רגיל" הראשון באלבום מגיע לקראת האמצע, זה "Daddy Lessons", שיר שמוקדש לאבא שלה, שהוא גם להיט הקנטרי הראשון של ביונסה, והוא ממש חמוד.
כשמרגישים שתכף הנשמה יוצאת מגיע "Sand Castles", השיר שכנראה הכי יזכר מהאלבום הזה. בלדת ביונסה מטורפת, כמו שכל כך כיף לשמוע. קבלו את ביונסה, לבד עם פסנתר, וזעקות עד לב השמים. השיר הזה, שהוא הרבה פחות מתוחכם מכל חבריו לאלבום, מזכיר כמה לפעמים כל מה שצריך זה מעט מאוד. פסנתר, אישה שפותחת את הפה. זהו. לא תמיד חייבים להמציא את כל העולם מחדש.
אבל השיר הזה זוהר באלבום בבדידותו. לקראת הסוף בא הקטע הפוליטי. "Freedom", שיר מעולה עם קנדריק לאמאר, מלא סימפולים יפים. זה באמת מדהים לשמוע את השניים האלה ביחד. ולסיום, "Formation" הפוליטי שכבר ראינו בסופרבול, וקצת מודבק על הדיסק הזה, שהוא רוב הזמן מאד אישי.
אז כן, "Lemonade" הוא עוד הוכחה לכך שביונסה היא באמת גאונה. ויותר מזה מאז אלבומה הרביעי ביונסה העבירה הילוך והפכה ממלכת פופ, למלכת מוזיקה רצינית. האלבום הקודם שלה, "Beyonce", הוא יצירת מופת לפי כל קנה מידה. והאלבום הנוכחי הולך באותו קו. והוא אפילו רציני יותר. ביונסה היא באופן רשמי, כבר כמה שנים אמנית רצינית.
הבעיה היא שבתוך כל זה הלך לאיבוד פן מאוד חשוב והוא הכיף. "Drunk in Love" הוא שיר נהדר, אבל הוא שיר "רציני". ואולי זה רק אני, אבל פתאום, כשהאזנתי לדיסק החדש עוד ועוד, קצת איבדתי את הסבלנות. אולי זה בגל החג.הבעיה היא שמאז אלבומה השלישי "I Am... Sasha Fierce" עם הלהיטים "Halo", "If I Were a Boy" וכמובן "Single Ladies", אין באלבומים של ביונסה שירי פופ ענקיים. זה האלבום השלישי שבו ביונסה מוותרת על הכיף. כשחושבים על זה "Running" שיצא השנה עם נוטי בוי, היה רגע הנחת הכי גדול ממנה בשנים האחרונות. כלומר אם אתה רוצה להנות ולא לקבל שיעור בתולדות המוזיקה השחורה.
אני מאוד מעריך את ביונסה, והאלבום הזה הוא חס וחלילה לא אלבום רע או מבאס כמו זה של ריהאנה. אבל מה שבא לי, זה שהיא תצא כבר מהגרוב החשוב שלה ותחזור לעשות שירים ששווה להחליף בשבילם שמלות, ולהביא מלא רקדנים. ביונסה, עשי טובה ותשמחי קצת. גם להיטי ענק שמחים זאת אמנות גבוהה. תשאלי את מדונה.