הסיפור של דמיאן רייס התחיל כמו הרבה סיפורים אופטימיים. את האלבום הראשון שלו "O", הוא הקליט בשנת 2002 בבית באירלנד עם חברים והוציא אותו באופן עצמאי. האלבום הזה עבר מיד ליד, מפה לאוזן. הוא כבש די מהר את אירלנד ומיד אחר כך את אנגליה. תוך שנה האלבום יצא מחדש בחברת תקליטים ענקית, מכר פלטינות מסביב לעולם והתחיל דיבור על רייס כעל היוצר החשוב של דורו.

ארבע שנים אחר כך יצא אלבומו השני "9" והפעם כמובן המערכת היתה משומנת ויעילה מהרגע הראשון. הסופרלטיבים רק התגברו. הכרטיסים לסבוב ההופעות נמכרו בדקות, והיה ברור שרייס עומד להיות השם הכי גדול בעולם הסינגר סונגרייטרז. אלא שרייס ממש לא אהב את מה שקורה לו, והודיע לכולם שמיד עם תום סבוב ההופעות הוא פורש לתמיד.

בדרך כלל הצהרות כאלה מחזיקות מעמד חודש, אבל רייס באמת פרש. הוא נסע לאיסלנד והתחבא שם ושום משלחת לא הצליחה לשנות את דעתו. הוא גם נפרד מזוגתו, הזמרת ליסה הניגן, ששרה איתו בשני האלבומים הראשונים, ונעלם מכל הרדארים המוכרים. סיפורים על זה שהוא התחפף, התחילו לצוף בכל מיני מקומות. למשל הסיפור הבא. בשנת 2010 הוא הגיע מבלי שהוזמן לפסטיבל מוזיקה קטן בנורבגיה, עם גיטרה ושק שינה. הוא נתן הופעת חינם למאה איש ובלילה שר בבר המקומי קריוקי במשך שעות.

באנגליה כבר התחילו להספיד אותו רשמית. וכמובן שבמקביל האגדה עליו הלכה וצמחה. רק לשם דוגמה, אד שירן, הכוכב הג'ינג'י המצליח כרגע משני צידי האוקינוס, מתהדר בכתובת קעקע עם שמו של רייס על אחת מזרועותיו. הוא, וכל בני דורו, אוהבים להגיד שרייס הוא האיש שהשפיע עליהם יותר מכל אחד אחר.

ככה עברו שבע שנים מאז אלבומו השני, עד שלפני שנה החלו ידיעות על כך שהוא חוזר לחיים. התברר שהוא חבר למפיק-העל ריק רובין, והקליט אלבום שלישי. לפני שלושה שבועות יצא הסינגל הראשון מתוכו והשבוע יוצא האלבום כולו. החדשות הטובות הן שאין לי ספק שזה האלבום הכי טוב של 2014, ובכלל אלבום שיהפוך לקלאסי תוך זמן קצר. מה שיפה בסיפור על דמיאן רייס זה שהוא אולי משוגע, אבל עם כל כך הרבה כישרון, שלמי אכפת.

מה שעוד יותר נחמד זה שרייס הוא מיחידי הסגולה שהצליחו לגרום לשועלים הותיקים של עולם המוזיקה לרקוד לפי החליל שלהם. אחרי שהודיע שאין לו עניין בעוד כסף או בעוד תהילה, והסתגר, הוא חזר לגמרי בתנאים שלו. בתור התחלה הוא יצר קשר עם ריק רובין, מפיק-העל שחתום בין היתר על "21" של אדל. הוא שלח לרובין שירים והם נפגשו. אלא שאז רובין הודיע לו שבשביל לעבוד ביחד רייס צריך לפגוש קודם גברת אחת, לא ברור בדיוק מי זאת, כנראה פסיכולוגית או קואצ'רית מאיזה סוג. רייס נפגש איתה והיא הסבירה לו שהוא חייב לחזור למסגרת ולהתחיל לעבוד כמו בן אדם מסודר.

תוך זמן קצר גם נכתבו שירים וכעת יוצא האלבום. אנשי חברת התקליטים, שכבר נואשו מרייס, הסכימו לכל תנאיו. למשל שבאלבום יהיו רק שמונה שירים, ארוכים מאוד. אחד מהם נמשך שמונה דקות והשני תשע דקות. שההופעות שלו יהיו באולמות קטנים. רייס מצידו התפשר והסכים שהקליפ הראשון שייצא מהאלבום יכיל גרסה מקוצרת של שלוש וחצי דקות, של השיר "I Don’t Want To Change You".

לפעמים קליפ הוא הרבה יותר מסתם קליפ. מי שיצפה ב-"I Don’t Want To Change You" יבין הכל. למה רייס כל כך נערץ, למה הוא נחשב פורץ גבולות, למה אי אפשר שלא להתאהב בו, ולמה בכלל אנחנו מקדישים לו כל כך הרבה זמן. הקליפ צולם באיסלנד, על גשר קטן שמוביל לתוך אגם. כל מה שיש בקליפ זה את רייס שר בקלוז אפ על רקע אגם כחול קסום. בהמשך הוא מצולם בקצה הגשר כשהוא נופל למים וחוזר בחזרה לגשר, חלק מהשוטים מוקרנים ברוורס, כלומר אנחנו רואים את נפילתו למים כאילו היא יציאה מהמים.

אלא שבתחילת הקליפ אנחנו לא יודעים מה הולך לקרות. כל מה שאנחנו רואים זה את רייס, בבגד כחול אופנתי אך מינימליסטי, עומד ושר כשראשו נוטף מים. כדאי לשים לב דווקא לשיער שלו. רייס נראה כמו הומלס מדובלל. השיער הרטוב חושף מפרצים ויוצר אווירה מעט לא נעימה של היתקלות בדייר רחוב. זאת כאילו טעות איומה, איזה כוכב רוק רוצה שהצופים יראו את שערו המקליש. אבל אצל רייס זה עובד לגמרי הפוך. השיר, שבו הוא מסביר לאהובתו שעזבה אותו כמה הוא עדיין אוהב אותה, הוא כל כך קורע לב, שתוך דקה התסרוקת שלו נראית כאילו היא הכי יפה בעולם ומיקי בוגנים של איסלנד עיצב אותה במיוחד.

והופס, בקליפים אחרים באתר שלו, בהם הוא מתראיין לקראת יציאת האלבום, השיער שלו יבש ונראה רגיל לגמרי. מאחר שחפרתי בעניין הקליפ, אני רוצה שוב להדגיש. השיר הזה הוא כל כך יפה שאפשר פשוט לשמוע אותו בריפיט יום שלם. אבל הוא לחלוטין לא השיר הכי יפה באלבום. למעשה כל אחד משמונת השירים באלבום הם יצירת מופת קטנה.

אני מציע לכם להאזין כל פעם לשיר אחד ואז לנוח. למשל ל-"The Greatest Bastard", שיר שבו רייס מנסה לשכנע את אהובתו שעזבה אותו, שהיא בעצם עדיין אוהבת אותו, ושהוא לא כזה מניאק כמו שהיא חושבת. זה טקסט כל כך חשוף, כמעט מביך לשמוע אותו, ובאותה מידה יפהפה שאין דברים כאלה. או השיר הסוגר "Long Long Way", או השיר הארוך מכולם, "It Takes a Lot To Know a Man", או "Trusty And True", שגם הוא סוחב שמונה דקות בלי שישמע לרגע אחד ארוך מידי.

מגיע גם קרדיט לריק רובין. יש המון אגדות סביב האיש הזה שהתחיל כמפיק היפ הופ עם הביסטי בויז, הצטיין ברוק כבד עם מטאליקה ו"סיסטם אוף א דאון", עד שהפך למלך העולם כולו. בשנים האחרונות הוא מפיק לא מעט. בין היתר הוא אחראי לאלבום המצליח של אד שירן "X" ולאלבום המצליח של לנה דל ריי. אבל לא הכל מצליח. למשל האלבום האחרון של ליידי גאגא, "Artpop" שרחוק מלהיות יצירת מופת. ובאופן כללי מותר להגיד שהוא מייצר יותר מידי אלבוםים בשנה, כדי באמת להצטיין. ב-"My Favorite Faded Fantasy " ברור שהוא הבין בדיוק מה צריך לעשות. הוא לקח את רייס כמו שהוא, ורק איפשר לשירים להיפתח יותר ולגדול. זה לא נשמע בומבסטי או מופק בהמון כסף, זה רק נשמע יפה, מגוון ומלא בשאר רוח. ההפקה המוזיקאלית אינה משתלטת אפילו לרגע על רייס, ובכל שיר נשארים הרגעים האלה שבהם זאת רק הגיטרה הבודדה של היוצר וקולו, וזהו.

ההצלחה של רייס הייתה מטאורית באופן שמתאים לעידן הזה. השיר "The Blower's Daughter" מתוך אלבומו הראשון הפך לשיר הנושא של הסרט המצליח "Closer" (עם ג'וליה רובטרס, גד לואו ונטלי פורטמן) ועשה סיבוב יפה בכל תחנות הרדיו בעולם כולל גלגלצ. השיר "Cannonball" מאותו אלבום הגיע למקום הראשון במצעד הבריטי כשבוצע על ידי להקת בנות שזכתה ב"אקס פקטור", בגרסה עממית עד מאוד. כלומר למרות שרייס הוא יוצר אישי ומורכב, השירים שלו מדברים די בקלות לקהל מאוד רחב.

בשלב מסוים זה כנראה שיגע אותו. ולכן עברו שמונה שנים עד שהגיע האלבום הזה. אבל מהראיונות שהתפרסמו בסוף השבוע באנגליה, נראה שהוא נרגע ומרגיש טוב עם עצמו. זה כנראה משהו באוויר של איסלנד שעושה לטיפוסים כמוהו וכמו ג'ון גרנט שעבר תהליך דומה (אך מקוצר) סוג של תרפיה. אז לא משנה איך ולמה, דמיאן רייס חזר, ואני מציע לכם לא לחכות אפילו דקה ולהצטרף למסע החדש שלו. אלבום יותר יפה מזה, לא יהיה לכם השנה.

Damien Rice. My Favorite Faded Fantasy (***** חמישה כוכבים).