"ימי התום" הוא אלבום פופ מושלם. יש בהיסטוריה המוזיקלית המקומית מעט מאוד אלבומים כאלה, שאין בהם אפילו רגע אחד מיותר, מבוזבז או סתם בינוני. האלבום הזה יצא בשנת 1988, כשהמושג "אלבום" היה בשיאו. הוא גם אלבום משמעותי בחיים שלי, חלק מפסקול חיי. זה לא עוד "אלבום מוצלח" או משהו כזה. זה תקליט כזה שאני ממש קשור אליו. הוא חלק ממני, ולכן רמת הציפיות שלי היתה עצומה.

שלושים שנה עברו מאז, והנערה בת ה-25 שהקליטה אותו הפכה מאז לריטה. מוסד, ה-זמרת. אתם מכירים את הסופרלטיבים. הרעיון המעולה לחזור לאלבומים ישנים ולבצע אותם מחדש, יוזמה של זאפה וגולדסטאר, מתאים כמו כפפה ל"ימי התום". אבל הוא גם מפחיד כי אני עדיין זוכר את ההתרגשות שלנו, בהופעה הראשונה של ריטה, בתיאטרון הקאמרי הישן, ערב שפתח את סיבוב ההופעות שלה. וערב שבו התברר לנו בפעם הראשונה איזה כוח יש לאישה הזאת על במה מול קהל.

אז התרגשתי. ולא רק אני. ניתן היה לחוש בהאנגר את ההתרגשות של הקהל. זה לא קהל שבא לעוד הופעה של ריטה, אלא קהל טעון, שרובו המכריע מכיר את האלבום בעל פה, מאז. ישבו שם גם רמי קליינשטיין, שהלחין את רוב השירים והפיק מוזיקלית, ויעקב גלעד עם התואר "יועץ אמנותי", שהביא בעצם את כל הטקסטים וגרם לשירים להיוולד. ריחפה באוויר השאלה האם הזמן עשה טוב לכל העניין הזה.

ריטה בהאנגר (צילום: שלומי פינטו, יחסי ציבור)
ריטה בהאנגר | צילום: שלומי פינטו, יחסי ציבור

ריטה בהאנגר (צילום: שלומי פינטו, יחסי ציבור)
ריטה בהאנגר | צילום: שלומי פינטו, יחסי ציבור

ריטה החליטה שלא לשיר את האלבום לפי סדר השירים המקורי. היא פתחה עם "עטוף ברחמים", ומיד אחר כך "בוא". זו החלטה מסובכת כי שני השירים האלה הם בדרך כלל ההדרן. אלה שירים בומבסטיים שמיד מחייבים את הקהל להרגיש בשיא. מיד אחריהם בא "הנסיכה והרוח" (שהלחין פוליקר), גם הוא שיר מרים. ולכן טוב שמיד אחר כך ריטה עצרה. שכן זאת פתיחה דרמטית שמעט מבלבלת את הקהל, שבקושי התיישב וכבר מרגיש צורך לקום ולרקוד. ריטה פצחה במונולוג וחלקה עם הקהל את ההתרגשות שלה. הצדיעה לקליינשטיין, הקימה אותו ודאגה שהקהל ימחא לו כפיים, ותוך כדי, האולם נרגע. וכך כשהיא המשיכה ל"ימי התום", הקול שלה כבר נפתח לגמרי ואפשר היה להנות מהאופן שבו השירה שלה השתבחה והפכה עמוקה ורגועה יותר עם השנים.

שני השירים הבאים, "חברה" שריטה כתבה את מילותיו, ובעיקר "נוצה ברוח" כבר הביאו אותה לשיא. שמעתי אותה הרבה פעמים שרה את "נוצה ברוח", נדמה לי שזה היה הביצוע הכי טוב ששמעתי אי פעם. "כמו בתמונה" שבא אחריו, היה הפתעה נעימה. זה שיר שהיה בשעתו מיני-המנון הומואי, בתקופה שהכל היה יותר בצל ולא באור. הפזמון עם השורה "להיקרע לגזרים" היה בסוף האייטיז אצל גייז, בעל קונוטציה מאוד מסוימת. כשהיא התחילה לשיר אותו, נזכרתי שבכלל שכחתי מקיומו, וההומואים הצעירים שעמדו מאחורי כמעט השתינו מצחוק כשהסברתי להם איך אנחנו שרנו אותו פעם.

"תחת ירח ערבי" (שהיה בעצם שיר בונוס כשיצא הדיסק לראשונה) ו"שיר הקשת" (מילים של יהונתן גפן ל"קונצ'רטו דה ארנחואז") סיימו את החלק של הדיסק ומשם ריטה יצאה לשלושה להיטים מהתקופה, "שביל הבריחה" שלכבודו היא לבשה שוב את הז'קט הצהוב, "מחול מטורף" שנוסף בשעתו לכבוד סיבוב ההופעות הראשון שלה, ו"בגידה", השיר הראשון מתוך אלבומה הראשון, כלומר הסינגל הראשון שהיא הוציאה. בשלב הזה האולם כולו כבר עמד על רגליו, וכשהיא מרוגשת ובשיאה, ריטה סיימה את החלק הראשון עם "אני חיה לי מיום ליום" כהדרן. זה היה מספק, מרגש ואף למעלה מזה.

ריטה בהאנגר (צילום: שלומי פינטו, יחסי ציבור)
ריטה בהאנגר | צילום: שלומי פינטו, יחסי ציבור
ריטה בהאנגר (צילום: שלומי פינטו, יחסי ציבור)
ריטה בהאנגר | צילום: שלומי פינטו, יחסי ציבור

המפיק המוזיקלי של הערב, אלדד ציטרין, הפיק את הערב כולו ברוח האלבום המקורי. לא נעשו נסיונות לחדש או לעדכן. למעשה השיר היחיד שנשמע שונה מהאלבום המקורי הוא "אני חיה לי מיום ליום", שיר ששינה את אופיו כבר בפעם הראשונה שריטה ביצעה אותו על במה והבינה שאת השורות "לא כל כך יפה ולא בת שש עשרה" אי אפשר לשיר בלי לצקת לתוכן מעט כאב. אני מודה שהיה מעניין אותי לשמוע את האלבום מושר בסדר המקורי, כמו שהייתי רגיל לשמוע אותו באלפי הפעמים שהאזנתי לו לאורך השנים. אבל אין לי טענות להחלטות שריטה לקחה ולהחלפות שעשתה. זה היה כל כך יפה ומוצלח, שכנראה שזה היה נכון.

מיד אחרי שסיימה את סשן "ימי התום", ריטה ירדה מהבמה, החליפה את הבגד השחור שלבשה לשמלה אדומה ולוהטת ופתחה במחרוזת הדרנים שכללו בעיקר את שיריה מתוך האלבום בפרסית. בחלק הזה, כאילו ירד ממנה כל המתח והיא הייתה משוחררת ומאושרת. רקדה ושרה בפראות וכוח שמתחרה ביכולותיהן של כל היורשות הצעירות שלה כולן. בתוך ההדרנים היא כללה ככה על הדרך עוד שיר שהיא אינה מרבה לשיר בהופעות, "אגדת השמש והירח" המושלם שרקחו לה האתניקסים. תענוג. בשלב הזה גם הצטרפו לבמה עוד שני נגנים ועשרת הגברים רקדו סביבה והרימו את האולם כאילו היו מינימום בלקן ביט בוקס. "מחכה" היפה של עידן רייכל ו"ילדים זה שמחה" השלימו את הערב המוצלח הזה ושלחו את הקהל הביתה עם חיוך רחב.

כשחזרתי הביתה, הוצאתי מהארון את הדיסק של "ימי התום". על העטיפה יש תמונה כזאת בשחור לבן שבה ריטה פעורת עיניים מול המצלמה. כשמביטים בזה היום רואים שהיא הייתה אז ממש ילדה, לא ברור בכלל אם היא הבינה מי היא ומה היא. האישה שעמדה אתמול על הבמה בהאנגר, מבינה טוב טוב הכל. היא עברה חיים ארוכים עם עליות וירידות, ואת כל זה היא יודעת להטמיע בתוך השירה שלה. האמת היא שהאישה הזאת היא חלק חשוב מפסקול החיים שלי, ואני הכי מתרגש לשמוע אותה שרה. נדמה לי שכל מי שבא לראות את שלושים שנה ל"ימי התום" עשה זאת מאותן סיבות. ואולי בגלל זה, הייתה ביציאה מהאולם תחושה של ריגוש גדול. ריטה, יש רק אחת כזאת.

ריטה בהאנגר (צילום: שלומי פינטו, יחסי ציבור)
ריטה בהאנגר | צילום: שלומי פינטו, יחסי ציבור
ריטה בהאנגר (צילום: שלומי פינטו, יחסי ציבור)
ריטה בהאנגר | צילום: שלומי פינטו, יחסי ציבור