למה החזרה של פורטיסחרוף היא אירוע חשוב?

שלום חנוך - "המקרה והטעות"

שלום חנוך רוצה קצת חופש. בגיל 68 אין לו חשק לחזור על מה שכבר עשה, והוא מנסה, גם אם בעדינות, לפרוץ מעט את הגבולות של עצמו. במקום שבו הוא נמצא כבר קשה להמציא דברים שישנו את עולם המוזיקה, וגם לא צריך. אבל לצאת קצת מהקווים בהחלט מותר. שיר הנושא של אלבומו החדש, שגם פותח אותו, מזכיר קצת את "אני רוצה גם" של יהודה פוליקר. זה משהו בין שיר לקטע מתוחכם של ספוקן וורד. כך או כך זה מאוד יפה.

ולא רק יפה. "המקרה והטעות" הוא טקסט שלום חנוכי משובח, שמערבב את האישי והפוליטי, הענייני והרכילותי, הכל. סקס, תמונה לעיתון, הערות על ההופעה הבאה. הוא מרתיח מים, מכין תה. כן, גם שלום חנוך לא נהיה יותר צעיר. מספיק להאזין לקטע הזה, שלואי להב ארגן במיומנות עם קצת אלקטרוניקה והרבה חשמל, כדי לסכם את כל מה שיש בשלום חנוך. בהמשך הדיסק יש עוד 11 שירים. אבל הקטע הזה, איכשהו, מאפיל על כולם. אולי בגלל שהוא כל כך פרום מוזיקלית.

עברו הרבה שנים מאז ששלום חנוך היה המלך. עכשיו הוא יותר קיסר שנותרה לו טירה, ונותרו לו נתינים נאמנים, אבל הממלכה עצמה עברה כולה למקום אחר. הרוק הישראלי שהוא המציא כמעט בעצמו בתחילת שנות השבעים הפך לנוסטלגיה. צעירים מעטים הולכים בדרכו. אין בישראל שלום חנוך צעיר. אם כבר יש לו ממשיכי דרך, רובם מנסים לשכפל את הכישרון שלו לבלדות. נדמה כאילו לשירים הרוקיים שלו, אין בכלל ממשיכי דרך.

חנוך עצמו גם הוא נטש את הניסיון לכתוב שוב דברים כמו "סוף עונת התפוזים". שיר כמו "אנשים" למשל, אילו נכתב בתקופת "מחכים למשיח" או "חתונה לבנה" היה הופך לרוק תקיף ולהיטי, אבל חנוך כבר לא מחפש להיטים שיקפיצו את קיסריה או את ההאנגר. הוא מעדיף שיקשיבו לו. "אנשים" הוא אחד השירים שהכי חושפים אותו, או לפחות את המיזנתרופיה הקלה שלו. השיר הזה מוקדש לאנשים שפוגשים אותו בדרך ומתחילים לחפור. לאלה שמדברים בלי להפסיק, בלי לבחון אם הפרטנר לשיחה מעוניין להמשיך. לחנוך אין כוח אליהם, הוא מעדיף את המואזין שאיתו הוא סוגר את הלילה בביתו בנוה צדק, בזמן שאחרים קמים ליום עמל. זאת אבחנה של מבוגר, אחד שכבר ראה הכל.

קשה לי להאמין ש"אנשים", למרות שיצא כסינגל, באמת יהפוך ללהיט. סביר להניח ששיר כמו "תמיד זה עכשיו", הוא סוג החומרים שהקהל שמתעניין בחנוך יאמץ יותר בקלות. גם בלי הרפרור למותו של אריק איינשטיין, שיר שמתחיל במילים "נחליאלי אפור בסתיו" מדליק מיד את כל הכפתורים הנכונים. גם שיר כמו "חרש נושבת" במסורת שירי האהבה היפים ביותר שלו, שאין דרך שלא להתאהב בו. הוא בעל סיכוי גדול יותר לחדור את חומות הרדיו החדש.

יש בדיסק החדש עוד עניינים. שני שירים חדשים למילותיו של מאיר אריאל, אחד מהם נבואי באופן מצמרר. ויש את "לשכוח שלא טוב" בסגנון הכל כך מוכר שלו, עם המשפט המתעתע "כל מה שהייתי אומר לפני שבחרתי לשתוק". שהרי הוא לא באמת שותק, ואולי כן? אולי ההתכנסות שלו בפינה שלו, הדרך שבה הוא ממשיך להופיע בקביעות וליצור, בלי לנסות לייצר פרובוקציה או לתפוס את מרכז הבמה, היא סוג של שתיקה.

"המקרה והטעות" אינו מתחרה עם תקליטיו הקלאסיים של שלום חנוך. קצת כמו לאונרד כהן, בוב דילן ופול סימון, חנוך יצא מהנתיב המהיר והוא כעת בנתיב המהורהר. קולו הסדוק, שהוא אינו מנסה לתקן באמצעים מכניים, נותן את הטון, ומשרה על הדיסק כולו אווירה של חומר למחשבה. אל תיטעו בו. הוא לא עייף, ועוד יש לו מה לומר. הוא פשוט אומר את זה בעידן הזה, על סף העשור השמיני של חייו, קצת יותר בשקט.

ארבעה כוכבים

אין תמונה
"האדם העובד במרכז", לפיד

גלי עטרי - "אהבה למרחקים ארוכים"

גלי עטרי היא זמרת פופ מושלמת. בין "יש לך שמש" החמדמד שאיתו כבשה בשנת 1970 הדיילת הצעירה, אחות של יונה עטרי, את דפי "להיטון" לבין "מהמרחקים" הלהיט הכל-ישראלי האחרון שלה, שכתב סגיב כהן, יש רצף של ארבעים שנה ובהם לפחות עשרים שירים על-זמניים. אין בישראל הרבה זמרות כאלה. ובטח לא כאלה שמצליחות להישאר רלוונטיות.

כמו נשים רבות בעולם, עטרי מתמודדת בשנים האחרונות עם הצורך שלא להיראות כמי שמסרבת להשלים עם הגיל. יותר משהן מפחדות להזדקן, עטרי והקולגות שלה בעולם מקדישות זמן ומחשבה לאופן שבו יישרו קו עם חלוף השנים באופן מכובד. לקו הזה יש גם מחיר.

הדיסק החדש של עטרי נקרא "אהבה למרחקים ארוכים". שיר הנושא שלו הוא תיאור מקסים של אהבה ארוכת שנים (נועם חורב ותומר הדדי). על עטיפת הדיסק עטרי בחולצה לבנה, על רקע וילון לבן/אפור, מביטה ברכות אל האופק. התמונה מטופלת ברוח הזמן, וגם עטרי עצמה עשתה כל מה שצריך כדי להיראות נהדר. השיר עצמו, שהפיק מוזיקלית עמוס בן דוד, רוכך עד קצה גבול היכולת. גיטרה ספרדית מתפייטת, כלי מיתר ענוגים נכנסים בהמשך. התוצאה היא שהשיר מאבד מהכוח שיש בו. ובאותה רוח על הדיסק כולו שורה ניחוח מבוגר מאוד. לטעמי מבוגר מדי.

אחד הכישרונות הגדולים של גלי עטרי הוא בחירת שירים. לגברת הזאת יש אוזן טובה, אף מצוין, אינסטינקטים בריאים וכנראה גם חריצות של איכר מפעם. בשוק מקומי דליל, שבו רוב השירים הטובים מבוצעים על ידי מי שכתבו אותם, מצליחה עטרי שוב ושוב להתקשט בשירים מצוינים, ובאלבומים שתמיד יש בהם לפחות (אולי פרט לאלבום "גלידה") להיט ממזרי אחד. אוסף השירים באלבום החדש הוא אחד המוצלחים של עטרי.

אם זה היה תלוי בי, הדיסק הזה היה מופק ברוח "אמצע ספטמבר" שרקחו לפני כמעט שלושים שנה יעקב גלעד ואילן וירצברג. הפקת פאוור-פופ כוחנית לייט, רטרואית או מעודכנת יותר, מה שמתחשק. אבל ברור שהשירים באלבום הזה אינם ראויים לרוח הנכאים שהפילו עליהם עטרי ובן דוד. לא שזה לא יפה, זה פשוט קצת עגמומי מידי, ועטרי היא לא זמרת שירי דכאון. בדיוק כמו שמראה ה-להיט הזכיר מהאלבום נכון לעכשיו, "רגע של שקט" שהלחין יצחק קלפטר.

"רגע של שקט" עם ניחוח של דני סנדרסון מתקופת גזוז, היה צריך להיות מהיר יותר וקופצני יותר. כשאני מקשיב לשיר הזה, בזמן כתיבת שורות אלה, אני מתחיל לעשות עם הידיים "נו, נו כבר" בנסיון לגרום לעטרי להרים קצת. דוגמא מובהקת לעוד שיר כזה הוא "שם בשמים", עוד לחן נהדר של לאה שבת. גם השיר הזה מואט לכדי בלדת סול/גרוב ישנה. בהפקה באמת יפה אבל רגועה מידי ללא צורך. 

או "מה זה שווה" המוצלח של שילה פרבר, שכאן הוא מלהיב יחסית, אבל יכול היה להיות סוער לפחות בשתי דרגות, ועדין לא היה מבהיל אף מנהלת בית ספר שקרועה על גלי מאז ש"תעשי רק מה שאת אוהבת" הפך למוטו משותף של שתיהן. התוצאה הכללית היא שזה אלבום כל כך בוגר, שהוא מפספס כמעט לחלוטין אנשים שטעמם המוזיקלי דורש לפחות טיפה אנרגיה.

טעות יהיה לחשוב שזה דיסק משעמם, כי הוא לא. אני משוכנע שעל במה, עם להקה אנרגטית, כל הדיסק הזה יכול להפוך למשהו הרבה יותר ערני. למעשה אני מקווה שהצלחה של הדיסק הזה תביא איתה בהמשך הופעות טובות, ובהמשך דיסק הופעה חיה שיעשה יותר צדק עם רוב השירים כאן.

הדבר המשונה בכל הסיפור הוא שלמרות הפספוס המסוים, זה אלבום שתענוג להקשיב לו. היו לעטרי שנים שהקול כאילו בגד בה ולא היה ברור למה ואיך היא שרה, אבל העסק הזה הסתדר לגמרי. עטרי נשמעת טוב, היא שרה כהרגלה באופן הכי נכון. בשיר הנושא שכבר הזכרתי, היא מצליחה גם לספר את סיפור האהבה היפה, וגם להיות מספיק קלילה כדי שהכל ישמע קום איל פו, נונשלנטי, לא מעיק. כך גם בשיר "לחם וחמלה" היפה שכתבו מאיר גולדברג (אחראי לחלק גדול מהטקסטים הטובים) ובן ארצי. אצל אחרת, יכול צמד המילים האלה "לחם וחמלה" להישמע מזויף או מאוס. אצל עטרי הוא נימוח בפה. בדיוק במינון הנכון.

האם גם עטרי עצמה התלבטה לגבי הטון של הדיסק? יש סיכוי שכן. אחרת מדוע השאירה את "מישהו אוהב אותך" המתוק של דידי שחר בשתי גרסאות. הראשונה גרסת ואלס מעט פומפוזית עם ניחוח מיושן. השניה גרסה אקוסטית, עם גיטרה בלבד שמדחיקה את הוולסיות. שתי הגרסאות לא מושלמות ושתיהן נשארו כאן כאילו לומר לא מצאנו את הטון הנכון לדיסק הזה. חבל שעטרי ובן דוד לא העזו קצת יותר. עטרי אולי לא בת 24, אבל הקלילות שלה היא על זמנית.

יוצא ש"אהבה למרחקים ארוכים" הוא קצת דיסק למרחקים ארוכים מידי. לא שזה יפריע לאנשים שמתים על עטרי. אבל נדמה לי שיש כאן פספוס של קהל צעיר יותר שהיה יכול להתחבר. אולי שווה לנסות איזה פרויקט רמיקסים. קשה לי להאמין שמישהו אצלנו יוכל לעשות ל"מישהו אוהב אותך" מעשה טוד טרי ל"Missing", אבל עופר ניסים בטוח ימצא כאן שיר שאפשר לעבוד איתו. גם TYP, ומיכאל כהן שילביש על זה היפ הופ, ולא רק הם. ואפשר גם רמיקסים יותר רגועים מהסוג שאליוט עשתה לה ב"פלסטלינה 1". יש הרבה אופציות. חייבים לעשות משהו עם הדיסק הזה כדי להציל מהזקנה שכפה על עצמו.

שלושה כוכבים