אדל ביקשה, כולנו קיבלנו

השבוע ספוטיפיי סוף סוף שחררה מהפיצ'ר המעיק ביותר בתולדות השירות: ניגון ה"שאפל" כברירת מחדל באלבומים (בגרסה החינמית, כמובן). זה לא הושג באמצעות מאבק (לפחות כך על פי הדיווחים), אלא כי אדל ביקשה וקיבלה. הרגע הזה, שבו משתמשים יוכלו להאזין לאלבום *ליטרלי* לפי כוונת המשורר הוא רגע מכונן בתעשיית המוזיקה שהיום חיה בעיקר בסטרימינג.

זה לא קורה הרבה שאני מתנתק מהציניות, אבל כשחברה גדולה כמו ספוטיפיי מוותרת על כפתור שהיה סוג של מכשול ואמור להוות תמריץ למשתמשים החינמיים לשלם כסף, והכל כי אמנית עבדה קשה על האלבום שלה וחשוב לה שכל מי שנחשף אל היצירה שלה יקבל את הסיפור המלא בסדר הראוי - הוא רגע שמרגש אותי, אין מה לעשות.

באופן כללי זה מרגיש שיש התרוממות בשנים האחרונות בכל הקשור לאמנים מול "התאגידים הרשעים", בין אם זו טיילור סוויפט שמקליטה מחדש את כל השירים שלה על מנת לזכות בחזרה בזכויות השירים שלה, או פרנק אושן ששחרר ב-2016 אסופת שירים כאלבום תחת חברת התקליטים Def Jam, בשביל לחמוק מהחוזה שלהם ולהוציא את Blonde המופתי תחת שמו.


אנשי האקדמיה מכים על חטא

דה וויקנד לקח קשה (מאוד) בשנה שעברה את העובדה שחברי האקדמיה התעלמו ממנו, מהאלבום ששבר שיאי מכירות ומלהיט המפלצת שלו "Blinding Lights" - השמועות דיברו על סכסוך שבמרכזו עמדה ההופעה של הקנדי בסופרבול. לאחר דרמה שכוללת מתקפה של הזמר נגד האקדמיה והבטחה לחרם מצדו - בארגון החליטו לרענן את השיטה.

עד השנה, חברי האקדמיה שהצביעו למועמדים נאלצו לנמק בפני ועדה סודית את הבחירה שלהם, ומי שלא הצליח לשכנע - נשאר בחוץ. הפעם, לראשונה כאמור, ובניסיון נואש להיראות רלוונטיים, הוחלט לוותר על הוועדות ולתת לכל 11 אלף המצביעים חופש הצבעה. וזה לא רק זה: במקום שמונה מועמדים בארבע הקטגוריות הגדולות (אלבום, ביצוע, שיר ואמן חדש) השנה היו עשרה מועמדים בכל קטגוריה (לפי הדיווחים, מי שהרוויחו מזה ונכנסו ברגע האחרון בקטגוריית אלבום השנה היו דווקא טיילור סוויפט וקניה ווסט).

הייתם מצפים שלאחר שינוי שיטת ההצבעות נקבל אמנים צעירים יותר עם סאונד עדכני יותר, נכון? אז זהו שלא. במקום זה קיבלנו נגיד את השעמומון של אבבא, "I Still Have Faith in You", בקטגוריית שיר השנה. זו הפעם הראשונה שההרכב השוודי מועמד לגראמי, וכנראה שהוועדה הידועה לשמצה הייתה מדלגת עליהם (הפעם כנראה בצדק). בקיצור, לא משנה מה, יש תחושה שהארגון הוותיק צריך לתלות את הכפפות ולתת לגוף אחר את האחריות על הפרסים - או, וזהירות כי מדובר ברעיון חדשני למדי - אולי בעולם בו אנו חיים, עם נתונים שקופים בסטרימינג (פחות או יותר) אפשר פשוט לוותר על פרסים שמחלקים "מומחים", ולהעניק אותם פשוט לפי נתוני ההשמעות?


מה כבר אמרתי?

מודה שלקח לי זמן להבין את ג'ני פנקין - אני עדיין לא בטוח שהבנתי אותה עד הסוף, אבל לפחות עכשיו אני נהנה מהמוזיקה שלה. נחשפתי אליה לראשונה באלבום של טדי נגוסה, שם חשבתי שמדובר בעוד גימיק בטרנד זמרות הארנ'בי של ישראל, אבל משהו בווייב של "מה כבר אמרתי", השיר החדש בו היא מארחת את טדי נגוסה, כבש אותי.

איכשהו, ארנ'בי זה ז'אנר שתמיד מצליח להפתיע אותי. לא משנה כמה ההפקה תהיה מושקעת והמילים יהיו חדות, מה שישפיע הכי הרבה זו האווירה. "המגניבות" שעוברת דרך השיר. זה אולי יהיה אירוני ביחס לשם השיר, אבל זה באמת לא משנה מה פנקין ונגוסה "אומרים" - העיקר שהם מצליחים להעביר אווירת קלאס באפס מאמץ. 


בן ה-19 שמפגיז את בריטניה

אם עד עכשיו לא עקבתם אחרי ArrDee (נולד תחת השם ריילי דייוויס) הגיע הזמן. אחרי ששבר את הטיקטוק, האינסטגרם, והמסיבות (גם כאן בישראל) עם "Oliver Twist" ו-"Body" הוא משחרר את "Flowers" שמשלב דריל עצבני עם מלודיה רומנטית. לנצח שירי אהבה של גנגסטרים ישברו לי את הלב.

סווטשירט לחורף

ארל סווטשירט, יד ימינו של טיילר דה קריאייטור, שחרר את "2010", סינגל חדש מתוך האלבום הבא שלו, ומזכיר שזה עדיין כיף לשמוע היפ הופ שלא מכוון לרדיו או לרשתות החברתיות, אלא סתם לאוזניות שלנו. קשה להחליט מה יותר טוב פה: הביט הממוחשב מהעתיד או הפלואו של ארל. 


טיילר ב-AMA

אם כבר טיילר, דה קריאייטור. בתחילת השבוע הוא הופיע בטקס פרסי המוזיקה האמריקאי עם השיר "MASSA", מהאלבום האחרון שלו Call Me If You Get Lost. על פניו לא מדובר באחד מהשירים הבולטים של האלבום, אבל אותה הופעה הבליטה שני דברים: שמדובר בשיר מעולה ושטיילר, דה קריאייטור צריך להיקרא אמן ולא רק "ראפר".


תפסנו גובה

אין לי מושג איך "רק על הגובה" של דודו אהרון שיצא בתחילת אוגוסט עבר מתחת לרדאר (גם שלנו), אבל מדובר בשיר פגז ברמות. ההפקה לא בועטת ומכריחה אתכם לרקוד, אלא מספיק שתזיזו את הראש לפי הקצב. כן ירבו.