נוי פדלון שחררה השבוע את החלק הראשון (מתוך שלושה) של האלבום שלה. כל חלק כולל שלושה שירים, שלפני כל אחד מהם משובצות שיחות קצרות עם יוצרים שהיא אוהבת. את "דיסוננס" מקדימה שיחה עם הראפר והמפיק טליסמן, את "תלוי בתהילה" כותבת השירים צליל קליפי ואת "גלה" מקדימה שיחה עם עדן חסון.

השיחה עם חסון כנראה אמורה להיות גולת הכותרת, אבל דווקא זו עם טליסמן הוציאה מפדלון את המיטב. במהלך השיחה היא מודה נניח שמאוד פחדה ש"דיסוננס" יגרום לראפרים בישראל לבקר אותה שהיא רוכבת להם על הסגנון. פלוס, דווקא ההנגשה לקהל הרחב של יוצרים כמו המפיק או קליפי, שלרוב נמצאים מאחורי הקלעים, על ידי זמרת מיינסטרים כמו פדלון לא קורה לרוב, הוא מהלך יפה מאוד.

בשירים כמו "סוודר", "סכינים" ו"הרסת לי שירים" נוי פדלון גרמה לאלפי ישראליות לצרוח את עצמן למוות באוטו או לגז'דר בהופעות חיות, ובצדק. בתור יוצרת, פדלון הצליחה לעלות על האלמנט הרגשי שכולנו חווים אחרי פרידה ולתרגם אותו לסאונד משלה, בין אם בכתיבה או בשירה עצמה - בכל אחד מהשירים שהפכו ללהיטים היה את המשפט שתפס את האוזן ולא שחרר. הפעם היא מאתגרת את עצמה עם נושאים שהיא לא רגילה לכתוב או לשיר עליהם.

 

בדיסוננס, למשל, מסומפלת הקלטה של מישהו שאפשר להניח שנמצא בצוות שלה: "זה יפה אבל זה לא מיינסטרים", הוא מעיר על השיר ולמעשה מזקק את האתגר שפדלון וזמרים רבים נאלצים להתמודד איתו בארץ בשורה אחת: "לא יודע, זה לא מְתַקְשֵׁר. את מוכשרת, נשבור את המדינה". עצם הסמפול כבר מעיד על אומץ. למעשה זה יכול אפילו לעזור לה לגייס את הקהל שלה לטובתה: אני יודעת שזה לא מתקשר, אבל זה מה שאני רוצה ועלא באב אללה.

הפניה החדה שביצעה פדלון מתקשרת באופן מובהק למגמה הכי בולטת היום במוזיקה הישראלית (אחרי צמד המילים "אמא שלך"): טרנד האמנות. זמרי הפופ היום לא רוצים להסתפק בתדמית החלולה. הם רוצים להתבטא, הם רוצים לתת תוכן. מרגי למשל כבר השמיד את הבארבי ונטע ברזילי הציגה את הפרסונה החדשה שלה בהאנגר 11. פדלון לא יכולה להתחרות איתם בתקציב והפתרון של הפודקאסטים יעיל מאוד.

כאמור, שלושת השירים בפרויקט שונים לחלוטין ממה שהיא כתבה ושרה עד היום: המקום שלה בתעשייה או אנשים שנפגעה מהם באופן אישי במהלך הקריירה. ב"תלוי בתהילה" היא שרה על האנשים שבוחרים את מידת הקירבה אליה לפני גודל התהילה שלה באותו הרגע. אגב, לא צריך למהר ולפסול שהשירים האלו דווקא לא ישבור את המדינה. את שניהם הפיק אופיר מלול (שיוצא בימים אלה עם פרויקט החללית שלו), מפיק שצמח מהשטח לאט לאט ויודע בדיוק מה עובד על הישראלים, כמעט כמו שפדלון יודעת לשרוט על הלב עם המילים.

"צ'ייסר", שיתוף הפעולה של פדלון עם טיפקס היה יציאה מגניבה מבחינתה ומבחינתה, אבל זה לא עדיין הרגיש כמו נוי פדלון. כשהאזנתי לשיחה עם חסון, לפני "גלה", כאמור, נרגעתי מאוד כששמעתי שהיא בעצמה חושבת אותו דבר, ומודה שהיום היא לא כל כך מתחברת אליו ומרגישה שהיא גאה בו. זה מרגיש ש"גלה" מגיע כסוג של תיקון מבחינתה. אמנם הסגנון האלקטרוני במיינסטרים אמנם כבר לא כל כך חדשני, ואנחנו רגע לפני שחיקת הטרנד לחלוטין, אבל עדיין השיר הזה יושב עליה הרבה יותר טוב מאשר השיר הקודם.

למעשה הפרויקט הזה של פדלון נחשב להימור מבחינתה משני מישורים: הסגנון והפלטפורמה. לא הצלחתי למצוא אמן מיינסטרים בישראל שהוציא פודקאסט (גם אם בינתיים זה שיחות של 10 דקות) ועוד שילב אותו בתוך האלבום שלו. רק על זה היא יכולה להיות גאה בעצמה. כל צעד שינסה לשנות את כללי המשחק בישראל הוא מבורך. גם אם השירים לא יהפכו ללהיטים, יכול מאוד להיות שהיא תתחיל פה טרנד בעצמה ומחר נראה זמרים כמו עומר אדם או נועה קירל בפודקאסט כי זה פתאום נראה להם מגניב. ככה זה אמנים, הם מכתיבים הקצב.