1. ובכן חברים, אני שמח להכריז כי חזירים סוף סוף יכולים לעוף, הגיהנום קפא ויש שלום במזרח התיכון. אחרת, אין שום דרך להסביר למה לעזאזל אני יושב פה וכותב את הטור שלי על מאקלמור. בימים כתיקונם, אני מעדיף להתעלם מקיומו של מאקלמור, הבחור מסיאטל שאוהב ללבוש בגדי יד שניה, להרהר במיניות שלו ובעיקר לעשות פופ-ראפ מיינסטרימי ומדולל יחד עם חברו ריאן לואיס. לא בגלל שאני שונא אותו או בז לו חלילה, אלא בעיקר כי אמנים כמוהו הם פשוט לא מעניינים, ומרגישים כמו תוצר לוואי של ההיפ הופ המסחרי, פסולת תעשייתית שבינה ובין האמנות והתרבות של ההיפ הופ אין שום קשר. מבחינתי, כל דור ידע את המאקלמור שלו (היי ונילה אייס!) וזה פשוט חלק מטבעו של העולם, אין צורך להתייחס. אך השבוע מאקלמור עשה משהו שגרם אפילו למאזין ציניקן שכמותי ללחוץ על כפתור הפליי, כשהוציא את השיר "White Privilege II", העוסק באחד הנושאים הבוערים והכואבים היום בחברה האמריקאית השסועה - הפריבילגיות שאנשים לבנים לוקחים כמובנות מאליהן, והאופן ה״בלתי נראה״ בו הן נמנעות מאנשים בני גזעים אחרים. באופן יותר ספציפי, הוא עוסק במשמעות של להיות ראפר לבן בתקופה של מתח בין גזעי.
2. אתחיל מהמסקנה הסופית, שהובילה אותי לכתיבת הטור הזה - מדובר בשיר מחורבן. הפקה יומרנית ושטוחה, מילים של מדריכה בצופים ואורך מוגזם של כמעט 9 דקות מזורגגות. אבל, וזה אבל גדול, עדיין מדובר בשיר חשוב שאשכרה יכול לעזור לשינוי, או לפחות לדיון הציבורי, בתקופה בה הגזענות האמריקאית מוכיחה שהיא עדיין חיה ובועטת - מהאלימות המשטרתית המתפרצת (שהובילה לתנועת Black Lives Matter) ועד לשטיח האוסקר. כנראה שהבחירה של מאקלמור להלאות אותנו בשיר כל כך ארוך באה להראות שהוא מודע לרצינות והרגישות של הנושא הזה כיום. "WPII" נפתח במקהלה שחורה השרה ברגש ונותנת את הטון מלא הפאתוס שילווה את השיר. אחר כך מאקלמור נכנס לבית הראשון, בו הוא מתאר את עצמו לוקח חלק בהפגנה של שחורים ולא יודע אם לצעוק איתם או לא. הוא רוצה לעזור אך לא יודע מה מותר ומה אסור לו, כאדם לבן, להגיד. אחר כך הוא תופס את עמדת המבקר, ושוטח בפני עצמו את כל ההאשמות שהוטלו עליו כראפר לבן - שהוא גנב את התרבות השחורה ועשה עליה כסף, שהוא כמו אלביס, מיילי סיירוס ואיגי אזליה, שהוא רק משחק אותה כאילו אכפת לו בשביל הפרסום והמצפון הנקי. ואז מגיע סולו סקסופון, (כי שחורים... אז ג׳אז…), ואחריו - מונולוג של אמא לבנה (בקולו של מאקלמור) המספרת לראפר כמה היא מוכנה להשמיע רק אותו לילדים שלה כי הוא חיובי ונחמד ו״לא כמו הראפרים האחרים״, המסתיים בכך שהיא אומרת ״בכלל אני לא מבינה אותם, רק עושים בעיות, אם ברחת משוטר - זאת הבעיה שלך!״. פאוזה בשיר - מאקלמור אומר לעצמו ״וואו״ (ומזכיר לי את ביל וטד) ואנחנו שומעים שלל ציטוטים של לבנים שלא מכירים במונח ״פריבילגיה לבנה״. בבית השני מאקלמור משתף אותנו בדילמה שלו, מכיר בפריבילגיות שלו כיוצר לבן (״אני אמן עצמאי שבנה את העסק שלו במו ידיו, אבל מה שהחלום האמריקאי הזה שוכח להזכיר זה שמלכתחילה הייתי כמה צעדים לפני רבים אחרים״) ותוהה על המחויבות שיש לו לתרבות השחורה שנתנה לו את ההשראה ואת הקול - ״אנחנו רוצים להתלבש כמו, ללכת כמו, לדבר כמו, לרקוד כמו, אבל אנחנו רק עומדים מנגד/אנחנו לוקחים מה שאנחנו רוצים מהתרבות השחורה, אבל האם נעשה משהו בשביל החיים של השחורים?״. משם אנחנו מגיעים לשורה של ציטוטים של אנשים שחורים שאומרים מה לדעתם כדאי לעשות כדי לשנות, ואז לפזמון האחרון של הזמרת השחורה ג׳מילה וודס ששרה - ״השתיקה שלכם היא מותרות, היפ הופ הוא לא מותרות.״ חזקקקקקק אחי.
3. אז כן, מדובר בשיר שהוא יותר סטטוס פייסבוק מולחן מאשר יצירה מוזיקלית, אבל בדרכו הדידקטית, השטוחה והנאיבית, מאקלמור עשה כאן מהלך אמיץ ומעניין. לא אמיץ ברמה של לקיחת הסיכון (מאקלמור כזה מתוקי שהוא יכול לירות בכלבלב ולא יכעסו עליו), אבל כן אמיץ בכך שהוא נקט העמדה בנושא שאמנים לבנים רבים אחרים מפחדים ממנו כמו מאש, ויותר מזה, העיז להסתכל על עצמו במראה ולהכיר בפריבילגיה הלבנה שלו. זו לא הפעם הראשונה שהוא עושה את זה: "White Privilege" הראשון יצא כבר ב-2009 כשמאקלמור עוד היה ראפר מחתרתי (עדיין גרוע, אבל מחתרתי), וגם שם הוא דיבר על מה זה להיות ״ראפר לבן״. גם כשניצח את קנדריק לאמאר וזכה בפרס הגראמי על האלבום שלו "The Heist" ב-2014, הוא פרסם הודעת טקסט ששלח לקנדריק בה הוא התנצל והודה שהאלבום שלו פחות טוב. כמו כל לבן ליברלי טוב, מאקלמור מתנצל כל הדרך אל הבנק. אבל זה לא אומר שהרגשות שלו לא אותנטים.
4. אני עצמי לא אמריקאי ולא שחור (מפתיע, אני יודע) ולכן זה לא באמת מקומי להגיד אם השיר הזה באמת אפקטיבי או שמא הוא עוד אקט של צביעות מתרפסת סטייל הוליווד. רבים מהמבקרים של השיר, בטוויטר, בבלוגים ובעיתונות, טוענים כי מדובר בעוד מקרה קלאסי של אדם לבן שאומר דברים שמיליון שחורים אמרו לפניו, אך בגלל צבע עורו, מקשיבים לו. שהוא תופס את מקומם של השחורים בשיח הציבורי ולוקח על זה את הקרדיט, ובכך ממשיך להנציח את הפריבילגיה שלו. מצד שני, יש הטוענים שגם אם המסר שלו לא חדש, עצם העובדה שמאקלמור אומר את הדברים האלה היא בשורה טובה, כי הוא יכול להגיע למקומות שאמן שחור ובועט כמו קנדריק לאמאר פשוט לא יכול להגיע אליהם - ללב אמריקה הפרברית, הלבנה והמוגנת, לא זאת שבניו יורק ובלוס אנג׳לס, אלא באמצע, בערים הקטנות והשמרניות. ואחרי שקוראים את ההודעה שהתלוותה לשיר, בה נכתב שהוא ״מחכה לשיתוף פעולה ולהדרכה של הנהגת המחאה״ לצד קישורים לשלל ארגונים אזרחיים שחורים, קשה להאשים אותו בלקיחת קרדיט או חוסר מחויבות כלפי אלה הפועלים בשטח. אפילו ד׳ריי מקאסון, אחד ממובילי תנועת Black Lives Matter, הביע את תמיכתו בשיר.
5. אם כך, הבעיה היחידה בשיר היא בעצם הבעיה המהותית של מאקלמור עצמו - הוא פשוט לא מגניב. ולא ״לא מגניב״ בקטע של לא לבוש טוב או לא מספיק היפסטר - אלא פשוט לא פ׳אנקי, חסר מעוף, תפל וחסר כל אלמנט מסעיר או מסתורי. מוזיקה צריכה לספק משהו שהוא מעבר למילים, איזושהי תחושה מופשטת שמרימה אותך לגבהים רוחניים - והשירים של מאקלמור הם כל כך פשטניים וחד ממדיים שהם נעצרים בקומת הקרקע. הביט של ראיין וילסון ל"White Privilege II" למשל, מרגיש כמו מוזיקת רקע של כתבה באולפן שישי, שמסמנת למאזין בדיוק מה להרגיש ומתי (עכשיו זה קטע מרגש! עכשיו זה קטע אפל! עכשיו זה קטע עצוב… אבל לא לדאוג כי הנה עכשיו הגיע קטע מלא בתקווה!!!), ככה שגם כשהוא מדבר על נושאים חשובים אתה חש שמעליבים לך את האינטליגנציה. זאת אולי דרך טובה להשיג כתבות בעיתון או אפילו להשפיע על שינוי, אבל זאת לא דרך לעשות מוזיקה שעומדת במבחן הזמן. אז כל הכבוד לך מאקלמור - הצלחת לנצל את המעמד שלך כדי לעשות טוב, לגרום למאזינים שלך לחשוב ולהביע את האמת שלך. עכשיו רק נשאר לך ללמוד לעשות מוזיקה טובה.
בפרקים הקודמים של ברכת הכהן: