החודש האחרון לא רק יבש בשפתיים, אלא גם באוזניים - מלבד האלבום של טרייב קולד קווסט שכתבתי עליו בטור הקודם, לא יצא איזה ריליס מרעיש שכולם מדברים עליו לאחרונה. לפחות לא בגזרת האלבומים הרשמיים - בגזרת המיקסטייפים העניינים דווקא מבעבעים - ומוכיחים שוב שבהיפ הופ אין אף פעם עונת מלפפונים באמת.
למי שמצטרף רק עכשיו ולא מודע לז׳רגון, קצת על ההבדל בין מיקסטייפ לאלבום - מיקסטייפים נולדו מתוך תרבות של קסטות בשנות ה-90, מעין הוצאות לא רשמיות שראפרים הפיקו בעצמם לפני שהצליחו להשיג חוזה תקליטים רשמי. המיקסטייפים האלה היו מעין דמואים מתקדמים, בהם הראפר יכול להפגין את כישוריו על ביטים מקוריים או מוכרים. במקרים רבים מיקסטייפים היו יוצאים תחת ידיהם של די ג׳ייז ידועים בעיר/מדינה, ומלווים בהנחיה, ולעיתים נשמעים קצת כמו די ג׳יי סט.
עם השנים וכניסת האינטרנט לתמונה, תפקיד המיקסטייפ השתנה - עדיין ריליס לא רשמי (עכשיו גם חינמי לחלוטין), אבל יותר מופק ומושקע מאי פעם, ועבור ראפרים רבים משמש כקרש קפיצה לקריירה (ע״ע דרייק עם "So Far Gone", קנדריק לאמאר עם "Section 80") ודרך לשמור על קשר עם הרחובות בתקופת הביניים בזמן שאלבומים רשמיים מתבשלים ועוברים את הבירוקרטיה של תעשיית המוזיקה (ע״ע פיוצ׳ר עם זיליון המיקסטייפים שהוציא תחת ידיו).
כיום כמעט כל ראפר שמכבד את עצמו צועד בשני מסלולים - מסלול האלבומים הרשמיים ומסלול המיקסטייפים. בראשון נמצאים להיטי הרדיו והשת״פים הבומבסטיים ובשני אפשר יותר לשחרר את הרסן ולעשות מה שרוצים, ושני המסלולים משלימים זה את זה לתמונה שלמה.
Meek Mill - DC4
אחד הראפרים שבנה את השם שלו על מיקסטייפים הוא מיק מיל - הראפר מפילדלפיה שחתום אצל ריק רוס, יוצא עם ניקי מינאז׳ וזכה בשנה האחרונה לסיבוב יחצ לא מחמיא במיוחד כשהפסיד בביף (סכסוך בעגת הראפ) מתוקשר עם דרייק. מיל היה זה שחשף את העובדה שדרייק לא כותב לעצמו את המילים, וכשהתברר שלאף אחד לא ממש אכפת, ודרייק נתן לו בראש עם לא פחות משני שירי דיס ברצף, הייתה תחושה שמיק לא יתאושש מתדמית הלוזר שדבקה בו.
הביפים עם פיפטי סנט ודה גיים היו פחות מרעישים, אבל שלושה ביפים בשנה אחת זה לא עניין של מה בכך, והתחושה הייתה שמיק לא מפסיק להסתבך ולאו דווקא לצאת כל כך טוב מכל מצב. ובכל זאת, הציפייה ל-"DC4", הפרק הרביעי בסדרת המיקסטייפים "Dream Chasers" (הקרויה גם ע״ש הלייבל הפרטי של מיל), הייתה גבוהה בבלוגוספירה של הראפ.
אני אישית אף פעם לא נתפסתי באופן מיוחד למיל - אהבתי כמה שיתופי פעולה שלו עם ריק רוס ואירוחים שלו אצל אחרים, אבל לא תפסתי אותו כאמן סולו מעניין במיוחד. הסגנון המהיר והקולני שלו הוא בהחלט מרשים, אבל אחרי כמה שירים ברצף יכול להישמע קצת, אם לא מאוד, מונוטוני. למרות זאת, המילים שלו תמיד היו אותנטיות וכנראה שעבור אוזניים אמריקאיות זה עובר מעבר לצלילים המונוטוניים, ומפה לשם מיק הפך לאחד הראפרים האהובים ביבשת, גם אם עוד לא פרץ בגדול ברחבי העולם.
אז ישבתי והקשבתי ל"DC4" כי מההייפ שלו והתגובות החיוביות אליו כבר לא יכולתי להתעלם, והרגשתי שאולי עכשיו, כשמיק מיל מתרומם מחדש כמו עוף החול אחרי שנה קשה, זו הזדמנות טובה להקשיב לו. "On The Regular", השיר הראשון, עם סימפול האופרה המפורסם (מי שמזהה שיכתוב בתגובות), מעביר את כל המסר של המיקסטייפ הזה - מיל ממש לא מתרגש מהשנה שעברה עליו ונמצא בכושר שיא. מדובר בזריקת אדרנלין בסגנון טרבולטה ואומה תורמן בספרות זולה שאי אפשר להישאר אדיש כלפיה.
וככה זה ממשיך פחות או יותר כל המיקסטייפ - מלא מלא מלא אנרגיה, ביטים וליריקס דרמטיים ובומבסטיים, וגם בקטעים הלכאורה שקטים ורגישים, מיק צועק בקולו הגבוה ומרפרפ ב-140 קמ״ש ומפגין כוח ליריקלי עצום, כאילו הוא יכול להמשיך לנצח. אפשר להגיד עליו שהוא ממוסחר/גנגסטר עד מחר - בסופו של דבר הוא מרפרפ פה את הנשמה שלו על המייק, פיזית ונפשית, וזה הכי היפ הופ אמיתי, וכמעט חנוני, שיש.
יש כמה שיתופי פעולה מוצלחים - טורי ליינז מספק פזמון מרים, יאנג ת׳אג ו-21 סאבאג׳ חלקלקים באחד השירים המוצלחים באלבום, קוואבו משלישיית מיגוס עושה את העניין שלו ו(שוב) לא מפשל, ואפילו ליל עוזי וורט, ראפר שעדיין לא הצלחתי להבין מה כולם אוהבים בו כל כך (ונדבר עליו בהמשך), מצליח להביא כאן הופעה מוצלחת.
בסה״כ מדובר במיקסטייפ מוצלח, שמצדיק את השם של מיק מיל כאחד הראפרים החרוצים והאמיתיים ביותר בשטח. אני לא יודע אם אני אצליח לשמוע את כולו ברצף עוד פעמים רבות (אני מנסה לשמור על עור התוף שלי) אבל בהחלט יש בו כמה שירים ששווה לחזור אליהם.
Gucci Mane & Lil Uzi Vert - 1017 vs The World
מיקסטייפ נוסף שיצא לאחרונה הוא "1017 Vs. The World" של שניים מהשמות החמים של הטראפ - גוצ׳י מיין, סנדק הסצנה המתקמבק, וליל עוזי וורט, אחד מכוכביה הצעירים והמבעבעים. על הנייר - מפגש בין-דורי של אם סיז, כשהראשון מייצג את המקום ממנו הכול התחיל, והשני את המחוזות החדשים אליהם הסגנון מגיע. במציאות - אסופה של 7 שירים די קצרים שקצת מרגישים מהונדסים בצורה מלאכותית, ולא משאירים הרבה רושם, על אף הפוטנציאל הגדול.
גוצ׳י, שהשתחרר לאחרונה מהכלא אחרי ישיבה של שנתיים, פספס את עלייתם של כמה מהראפרים החדשים ונדמה שהמיקסטייפ הזה הוא מעין דרך לכפר על הזמן שאבד, ולשים את חותמת האיכות שלו (איתה סימן בעבר את יאנג ת׳אג, מיגוס וניקי מינאז׳ fשהיו צעירים) על טאלנט צעיר וחדש. סה״כ מהלך חכם מסחרית, וגם מבחינתו של עוזי, לקבל את הגושפנקא מהמלך גוצ׳י זה הישג לא רע בכלל.
הבעיה היא שאני לא בטוח שאם גוצ׳י היה פוגש את וורט לפני הפרסום, הוא היה בהכרח עושה את המיקסטייפ הזה איתו. אולי זה רק אני (יותר נכון, זה כנראה רק אני, כי כרגע הוא רק הולך ונעשה גדול יותר), יש משהו בעוזי שפשוט לא מחזיק מים. וזה ממש לא בקטע של אנטי לראפ צעיר וחדש. לכל אחד מבני המחזור שלו - יאכטי, סאבאג׳, דיזיינר - שנחשבים למובילי זרם ה-Mumble Rap הממולמל, יש איזשהו צבע מיוחד, משהו שונה שהוא מכניס למשחק מבחינה מלודית, מבחינת פלואו, הגשה והפקה. עוזי מרגיש יותר כמו מישהו מהקהל שתפס פחות או יותר איך עושים את זה ועכשיו הוא מנסה לחקות.
אני יכול לשמוע בכיף המון היפ הופ חדש ואהבלי אבל משום מה משהו בעוזי וורט מרגיש לי כמו חציית גבול. לא רק שזה דבילי, זה גם לא מעניין. אומרים שהקטע החדש של הראפרים הצעירים הוא יותר אישיות ופחות יכולות - אני זורם עם זה, אבל נדמה שלעוזי אין לא את זה ולא את זה. יכול להיות שמה שמוריד אותי ממנו זה הקול שלו, שמזכיר לי יותר מהכול זמרי פאנק-פופ מתחילת שנות ה-2000.
יכול להיות שכיום, כשהטראפ נמצא בערך באותו מקום במיינסטרים שהפאנק-פופ תפס אז (זאת אומרת, כשמספיק ילדים לבנים מהפרברים אוהבים אותו), מישהו כמו עוזי וורט יכול להצליח. גם המלודיות שהוא מביא מרגישות כאילו בלינק 182 עישנו מלא בלאנטים וזה מה שיצא. אני כן אגיד שלפעמים ברמת הפזמונים הוא מביא אותה - גם במיקסטייפ של מיק מיל וגם כאן - על הביט הנכון, עוזי וורט יכול להישמע כמו אחלה זמר (״Changed My Phone" ו״IN 04'" הוא דוגמא טובה לכך). אבל כראפר הוא נשמע כמו גלגול מחודש של ויז קאליפה, חביב וסימפטי, לא לגמרי חסר כישרון, אך בה בעת בינוני להחריד. גוצ׳י עשה בשכל שהוציא איתו את המיקסטייפ/אי.פי הזה, אבל אני אישית הייתי מעדיף לשמוע אותו לצד יאכטי או סאבאג׳, או יותר מזה, לצד כישרון חדש שהוא יצוד בעצמו.