1. שלום לכולם, כאן מיכאל כהן שוב איתכם עם העדכונים החמים מחזית ההיפ הופ העולמית. ובכן, האמת, שלא קורה יותר מדי. דרייק ופיוצ׳ר הוציאו מיקסטייפ חביב, ד״ר דרה אמר שבא לו לצאת לסיבוב הופעות באירופה וזכינו לכמה אלבומים ומיקסטייפים חביבים של אמנים כמו דה גיים ומאק מילר. שום דבר לכתוב עליו הביתה, כמו שאומרים בארה״ב. דווקא בגלל שמדובר בתקופה פושרת יחסית, אני רוצה לקחת רגע ולחזור אחורה, אל ערב ההופעה של קניה בתל אביב. לא כדי לדבר שוב על קניה, אלא על אמן אחר שאני וחבריי קיווינו שאולי, במקרה, יפציע להופעת אורח על הבמה באיצטדיון רמת גן (היו שמועות שקניה מביא חבר לסיבוב ההופעות) - טראוויס סקוט.
סקוט, מפיק וראפר בן 23 מיוסטון, נחשב היום לאחד האמנים החשובים והמרתקים בהיפ הופ העכשווי, ומהבודדים שחתומים אצל לא אחד אלא שניים מענקי העסקים של הראפ - קניה ווסט ו-T.I (אצל קניה הוא חתום כמפיק, ואצל T.I כאמן מבצע). אלבום הבכורה הרשמי שלו, "Rodeo", יצא אמנם החודש אבל כאן, ב״ברכת הכהן״, לא מפחדים לכתוב על אלבומים קצת מאוחר. במיוחד כשהם מהסוג שלוקח לך איזה שבועיים להבין כמה הם טובים ובעיקר משמעותיים לטיימליין של התפתחות הז׳אנר.
2. נחשפתי לראשונה לטראוויס סקוט ב-2013, כשיצא האלבום החינמי ״Owl Pharoah״. כראפר, סקוט לא היה מאוד מרשים אבל כמפיק וככותב פזמונים היה ברור שיש כאן כוח שאי אפשר להתעלם ממנו. קטעים כמו ״Upper Echelon״ ו"Quintana" הציגו הפקות דרמטיות ורב שכבתיות ברמה שעוד לא נשמעה קודם. סאונד עצום וסוחף ופזמונים אפיים שגורמים לך לרצות לצאת לקרב עם חנית רכוב על סוס משוריין - שילוב של תופי 808 שמנים ומלודיות אלקטרוניות ומדיטטיביות של טראפ עם עוצמה ופסיכדליה של רוקנ׳רול.
סקוט שייך לדור החדש של יוסטון אך הוא מייצג את הדור החדש של ההיפ הופ באופן כללי. דור שגדל על גישת השכונה של הדרום אבל נפתח גם לעולמות חדשים, אמנותיים ובוהמייניים יותר על ידי האינטרנט. בין אם זה בקליפים שהוא ביים לעצמו או בין אם בהופעות החיות הפרועות, סקוט בנה לעצמו פרסונה מקורית של אמן אפל ואניגמטי שבאמת חי את חיי הסקס, הסמים והרוקנ׳רול. הנה הקליפ היפה אך המטומטם שהוא ביים לUpper" Echelon" (השיר העצמו נכנס ב-2:20):
3. באותה תקופה סקוט היה אחד מהמפיקים הבולטים ב-"Cruel Summer", האוסף של G.O.O.D Music, ותרם קולות וביטים לפרויקטים של ביג שון, פושה טי, ג׳יי זי ועוד. הנגיעה שלו הורגשה גם ב-"Yeezus" של קניה. הסאונד של טראוויס סקוט החל לחלחל למיינסטרים, אך הוא לא באמת נהפך לאבא הצעיר של הסגנון עד שהוציא את "Days Before Rodeo", עוד אלבום חינמי שיצא ב-2014 והיה הרבה יותר מגובש ואחיד מקודמו.
בשנה שחלפה ביניהם צצו אמנים דרומיים חדשים והזויים לא פחות כמו מיגוס ויאנג ת'אג.. טראוויס הכניס אותם למעגל שלו והצליח לייצר את ההזייה הקרחניסטית שהוא כנראה נועד לעשות. שירים מצויינים כמו "Mamacita", "Skyfall" ו-"Don't Play" הפכו להמנונים מוצדקים של קהל ההיפ הופ החדש, ושירים כמו "Drugs You Should Try It" ו"Grey" חשפו צד רגיש, מלודי ואפילו פופי של סקוט. ההפקות נעשו בומבסטיות ומורכבות יותר והמפגש בין הסליז המילולי לבין האיכותיות המוזיקלית הגיע לרתיחה (הדוגמא הכי טובה לכך היא כנראה השיר "Sloppy Toppy", השיר המרגש והבומבסטי ביותר שכנראה אי פעם נכתב על מציצות).
4. עכשיו הגיע זמנו של "Rodeo". הוא אמנם מגיע אחרי שני אלבומים מלאים אבל עדיין נחשב לאלבום ״רשמי״ ראשון שנמכר בחנויות. אני לא ממש מבין למה אבל משום מה המעמד המוזר הזה עדיין מרגיש מחייב עבור ראפרים בימינו, וגם ב"Rodeo" מורגשת אווירה רצינית ומחושבת יותר. הוא נפתח במונולוג של דמות מספר (T.I בכבודו ובעצמו) המגולל את סיפורו של מרדן צעיר בשם ז׳אק (שמו האמיתי של סקוט) שהופך לסופר גיבור אנטי ממסדי בשם טראוויס. לא צ׳כוב, אבל מספיק בשביל להכניס אותנו לאווירה של האלבום כיצירתו השלמה והאולטימטיבית של טראוויס סקוט.
השיר הראשון, "Pornography", (שהופק על ידי המפיקה הקנדית Wondagurl, נקודה שחשוב לציין כי היא בערך הבחורה היחידה שמכניסה ביטים לאלבומים של ג׳יי זי ודרייק) הוא אפל, כבד ומסתורי בצורה נאותה למעמד. "Oh My Dis Side", השיר השני שמארח את קוורבו משלישיית מיגוס, הוא כנראה אחד השירים טובים של סקוט אי פעם וכולל בתוכו בעצם שני שירים. בשניהם טראוויס שר יותר משהוא מרפרפ (דבר שהוא ממשיך לעשות לאורך האלבום, וטוב שכך) ושניהם מבוססים על מלודיות רפטטיביות וממכרות. כמו שכתבתי כאן בעבר, הקטע של ההיפ הופ כיום הוא הפזמונים וההוקים (Hooks). מעל לכל - התחרות בין הראפרים במיינסטרים היא על המלודיה והפלואו, ולא על התכנים המילוליים בהכרח. סקוט לוקח את הנוסחאתיות הזו שכביכול אמורה לכבול אותו ומשחק איתה בלי סוף, מושך את הרעיונות עד לקצה ולא מפחד לאלתר (הרבה מהשירים שלו מוקלטים בטייק אחד).
זה מה שקורה בעיקר ב-"90210", כנראה השיר הטוב ביותר באלבום, המספר על חיי הזוהר המזויפים ועמוסי הסמים של לוס אנג׳לס. גם כאן סקוט מפרק את נוסחת הטראפ לחלקיקים, מכניס באופן מחושב כל אלמנט קצבי או מלודי ובונה אווירה קולנועית ומרגשת. בשלב מסויים השיר, כמו שירים רבים באלבום, משנה צורה והופך לג׳אם חי של פסנתר תופים וגיטרה חשמלית. סקוט מספר על השינוי שעבר בחייו מאז שעבר לאל.איי ונעשה כוכב ומצליח לשכנע גם אותי שהוא ראפר סבבה אחרי הכול. אבל זה באמת כבר לא משנה, טראוויס המפיק המוזיקלי ואיש החזון כבר קנה אותי ממזמן.
משם זה ממשיך לעוד רביעייה מעולה של שירים, "Night Call", "Pray For Love (עם דה וויקנד) "Piss On Your Grave" (עם קניה) והלהיט הגדול ביותר של האלבום, "Antidote". קשה להסביר מה עושה את השיר הזה כל כך נותן בראש. שוב, סקוט עושה את העניין שלו, מוצא מנגינה ממכרת ומאלתר עליה על גבי ביט אפלולי, אבל זה כאילו הוא מצא את רביעיית התווים המושלמת בשביל להצית במה באש. לא מאמינים? תראו את ההופעה הזו אצל ג׳ימי קימל. היה יכול להיות אדיר אם זה היה קורה בתל אביב, לא?
5. יש כמובן גם רגעים חלשים באלבום, כמה פעמים שהנסיינות המלודית של סקוט לא פוגעת בול במטרה. "Wasted" עם ג׳וסי ג׳יי ו-"3500" עם טו צ׳יינס ופיוצ׳ר נשמעים קצת מעושים וחסרי נשמה, ו"Maria I'm Drunk" עם ג׳סטין ביבר (מה? למה?) ויאנג ת׳אג בעיקר עולה על העצבים. "Impossible" או ״I Can Tell" מעט חוזרים על עצמם ובאופן כללי יש לאלבום בעיה של סחיטת יתר - כמעט כל השירים קצת ארוכים מדי ויש רגעים שהאלתור המתמשך, בו טראוויס מתעקש לשיר עוד קצת ועוד קצת, מאבד את הקסם.
לא מדובר ביצירת המופת הגדולה של סקוט, ויש מצב ש"Days Before Rodeo" מכיל בתוכו יותר הרפתקנות, אבל עדיין מדובר באלבום משמעותי וחשוב, בו סקוט מציב את עצמו בתור המאסטר של אמנות ה-Turn Up (סלנג היפ הופי שהמקבילה היחידה שאני מצליח לחשוב עליה בעברית עבורו היא ״תרימו״), אשף של בניית מתח ותפיסת אוזן, קובע טרנדים אמיתי שעלול עוד להשתלט על כל הז׳אנר. הייתי אומר שאם קניה לא ימהר ויוציא את האלבום החדש שלו, סקוט עוד עלול לעקוף אותו בסיבוב, אבל סקוט מעיד על עצמו שהוא בכלל לא באמת ראפר. טראוויס, כמו רבים מבני דורו, הוא בעיקר חדשן מוזיקלי, וכל עוד החזון שלו ימשיך להוביל, אנחנו בידיים טובות. למתקדמים, הנה ראיון שעשה לא מזמן עבור מגזין צרפתי, בו הוא חושף הרבה מההשפעות שלו ותהליך העבודה.