שלום לכל המבורכים, הפעם אני מעוניין להתרחק קצת מיבשת האם של ההיפ הופ ולברך אתכם עם כמה שירים המגיעים ממקומות קצת יותר אקזוטיים בעולם, שאיכשהו נחשפתי אליהם רק לאחרונה (ותודה לחברים וולטר וריג׳ויסר). משהו טוב קורה להיפ הופ העולמי - נדמה שהסאונד החדש של המיינסטרים, אותו מובילים ווירדוז כמו פטי וואפ, יאנג ת׳אג, פיוצ׳ר ושאר מממלמלי האוטו-טיון, מעורר השראה באמנים מרחבי הגלובוס ליצור גרסא משלהם למודל האמריקאי. כשחושבים על זה, זה די הגיוני - הסאונד האלקטרוני הפשוט והפרימיטיבי כמעט של ההיפ הופ של 2016 יכול להיתרגם בקלות לכל ז׳אנר עולמי שיש לו קצב טוב. מה שמרתק כמובן בשירים האלה הוא המתח בין שני הקצוות - הרגעים בהם ההשראה האמריקאית מובהקת אך בו בזמן אובדת בתרגום והופכת למשהו מקומי לחלוטין. האמת, זה לא נופל ברמה מהדברים שיוצאים מארה״ב. אפשר לומר שנוצרה כאן בעצם שפה מוזיקלית עולמית חדשה שהולכת טוב עם עידן האינטרנט, וזה אומר שהטרנד החם הבא בהיפ הופ עוד עלול להגיע ממקומות לא צפויים על המפה. כל אחד מהאמנים הבאים מביא את הטוויסט שלו לז׳אנר, בין אם זה בלבוש, במבטא, בקליפים או פשוט במוזיקה. קבלו:

1. PNL - Le Monde Ou Rien

צמד האחים נוס ואדמו המרכיבים את PNL הם תופעה מוזיקלית בצרפת. סדרת הקליפים שהם הוציאו יחד עם אלבום הבכורה שלהם "Le Monde Chico" זכתה למיליוני צפיות, וזאת מבלי שחתמו בחברת תקליטים גדולה או אפילו העניקו ראיון כלשהו לתקשורת. השניים שומרים על מעטה מסתוריות, ומלבד הדברים שהם חושפים במילים של שיריהם - על החיים המייאשים והמסוכנים של סוחרי סמים בפרברי פריז - לא ממש יודעים עליהם כלום. אני לא בטוח מאיפה הם מגיעים בצפון אפריקה, אבל בכל מקרה לא נראה לי שכדאי לי להיכנס לשכונה שלהם. הסינגל המוביל של האלבום הוא פשוט מצויין, סוג של גנגסטא ראפ עצוב עם נגיעות ערביות מרגשות.

2. Burna boy - Soke

ברנה בוי הוא אמן דאנסהול ניגרי, אחד מהמובילים בסצנה הצעירה של המדינה בעלת ההיסטוריה המוזיקלית הארוכה. הוא קורא למוזיקה שלו אפרו-פיוז׳ן, והיא אכן מפגישה בין אפרו-ביט לרגאיי והיפ הופ ועושה את זה בסטייל. השיר "Soke" הוא אחד הלהיטים האחרונים שלו, והוא מביא אווירה מעולה של אפרו-ביט מינימליסטי וחלקלק. ברנה בוי לא מתאמץ ומרחף מעל הכול עם אוטו-טיון נעים, ומזכיר לי קצת את "Work" של ריהאנה.

3. MC Bin Laden - Ta Tranquilo Ta Favorável

אוקיי, עכשיו הגענו להזיות. אם.סי בן לאדן (כן, כן) בן ה-22 מסאו פאולו ברזיל הוא לא מסוג האנשים שמצטלמים בלי חולצה. בטח שלא עושים ראפ בלי חולצה, או שופכים על עצמם שמפניה, או משתכשכים בנחל. אבל אם.סי בן לאדן עושה את כל הדברים האלה ועוד. חשוב לציין שמדובר כאן בקטע ביילה-פאנק, הז׳אנר השולט בפאבלות של ברזיל, אבל משהו בקליפ הזה (אולי זה האופן בו הוא משוויץ בטבעות שלו בשיניים כאילו הן עשויות מזהב) מרגיש לי היפ הופ. ההפקה המטורללת כאן (נהימות, צלילי הודעה בצ׳אט של הפייסבוק) היא הדבר הכי מרענן ששמעתי הרבה זמן. ואפילו יש לו ריקוד מיוחד אותו אתם יכולים להתחיל ללמוד בדקה 2:20.

4. Yung Lean & Thaiboy Digital - Diamonds

אוקיי, אני לא כל כך בטוח לגבי ההמלצה הזאת. תכלס, יאנג לין, או יותר נכון ג׳ונתן ארון האסטאד בן ה-19 משוודיה, הוא לא באמת ראפר כל כך טוב. הקוראים ההיפסטרים יותר מביניכם וודאי כבר שמעו על יאנג לין בעבר, או ראו תמונה שלו בטאמבלר. כשהוא פרץ לתודעה לפני שנתיים שלוש הוא היה סוג של סנסציית אינטרנט בסגנון ליל בי, אך בגרסא של ילד שוודי בן 16 ששר על עישונים, זונות קראק ונינטנדו 64 במה שנראה תחילה כמו בדיחה, אך לאט לאט מרגיש די רציני. הקרו שלו נקרא Sad Boys Crew, והאווירה הנורדית/קרירה/עגמומית ניכרת בכל הקליפים שלו, וגם בביטים המלנכוליים, שהם כנראה הגורם השובה ביותר במוזיקה שלו. יאנג לין הוא תופעה מעניינת כי החיקוי המאוד לא מוצלח שהוא עושה לגיבוריו האמריקאים יוצא איכשהו מיוחד בפני עצמו, ואיכשהו גורם למושג ״טראפ שוודי״ להישמע הגיוני.

5. נסיים בשני שירים שמדגימים את הפוטנציאל הגלום בשיתוף הפעולה בין אמנים מארה״ב לאמנים עולמיים. הראשון הוא Lacrim, החתום בסניף הצרפתי של דף ג׳אם, שהוציא לאחרונה שורה של שירים עם ראפרים אמריקאים מהשורה הראשונה - הטוב מביניהם הוא "Money" עם חביבי המדור מיגוס. השני הוא רמיקס לקטע ״Ojuelegba״ של אמן ניגרי נוסף בשם Wizkid, עליו קפצו בחינניות סקפטה הבריטי וראפר יחסית מוכר בשם דרייק. אם המגמה הזו תמשיך, ההיפ הופ של המאה ה-21 עלול להיות מעניין ומסעיר יותר ממה שאנחנו חושבים.

בפרקים הקודמים של ברכת הכהן: