שלום חברים, כאן הכהן משדר לכם ברכה מארצות הברית של אמריקה. ארץ קסומה בה היפ הופ מתנגן ברדיו ללא הפסקה - דמיינו פלייליסט של רדיו ישראלי רק שבמקום שלמה ארצי יש ד״ר דרה, במקום סטטיק ובן-אל יש את ריי סרמורד ובמקום עומר אדם - דרייק. האמת, שההשוואה הזאת לא לגמרי מדויקת, כי אפילו בפקק החמור ביותר באיילון אין סיכוי שתשמעו יותר משלושה שירים של עומר אדם בשעה - אבל אם תתקעו בפקק על כביש ה-101 באל איי סביר להניח שקולו המתקתק של הראפר הקנדי ילווה אתכם כמעט כל השעתיים. ב-2017 דרייק הוא הרדיו והרדיו הוא דרייק.

האיש הזה הצליח להיות שם נרדף למיינסטרים, וגם אם יש איזשהו להיט שבמקרה לא יצא תחת ידיו, הוא ידאג להתארח בו ולהפוך אותו לשלו. כמו הרדיו, דרייק גם יכול להתאים את עצמו לכל אווירה: רוצים ראפ קשוח? דרייק ירצח בחרוזי באטל חריפים. רוצים בלדה מתקתקה? דרייק ישיר סרנדה לאקסית. רוצים האוס טרופי נעים למסיבה סחית על גג בשקיעה? קיבלתם. היפ הופ ערסי לעשות לו טוורקינג? את זה תמיד יש ובשפע. דרייק הפך את עצמו בשנים האחרונות לסוג של זיקית, וריבוי ההשפעות הבינלאומיות במוזיקה שלו התחילה להתבטא אפילו במבטא הדיבור ובסלנג.

דרייק של יוסטון טקסס היה שם כבר מהמיקסטייפ הראשון, אבל בשנים האחרונות התחלנו לקבל את דרייק הג׳מייקנידרייק האפריקאי ואפילו דרייק הספרדי(דקה 1:30), ובאלבום החדש שלו "More Life", את דרייק הלונדוני שמושפע מסצנת הגריים הבריטית והמחוספסת, עם אירוחים של ראפרים אנגליים כמו סקפטה וגיגז (בשיר "No Long Talk" הוא ממש מאמץ מבטא בריטי במופגן). גם הבחירה של דרייק לקרוא לאלבום החדש "פלייליסט" ולא אלבום היא מודעת ומגיעה מאותו מקום שמחפש לייצר המון סוגים של שירים במגוון סגנונות, מתוך אמונה שדרייק כאישיות וכיוצר יכול להחזיק את הכול ביחד. והאמת שברוב המקרים הוא גם מצליח.

עם זאת, אני לא חושב שיש לדרייק אלבום אחד שאני יכול להחשיב שהוא ממש טוב כאלבום - כמו שאמרתי כאן בעבר, לפעמים קשה לי לשמוע אותו יותר משלושה שירים רצוף, ובאופן כללי אני מרגיש שהאלבומים שלו תמיד מאבדים כיוון וגובה, לא משנה כמה שירים באמת מדהימים יש בתוכם. "Views" היה דוגמא מצוינת לכך, כשהיה בו בזמן גם האלבום עם כמה מהשירים הכי טובים שהוא יצר מעולם, וגם אלבום די משעמם.

A post shared by champagnepapi (@champagnepapi) on

נראה שב"More Life" הוא החליט ממש לקחת בעלות על חוסר היכולת שלו לייצר אלבום טוב, ופשוט שחרר את הרסן. התוצאה היא עוד אלבום של דרייק עם כל השטיקים המוכרים והלהיטים הממכרים, אבל באיזושהי צורה להכול יש זרימה הרבה יותר נעימה, גם כשפיצול האישיות המוזיקלי מודגש כאן יותר מאי פעם. הוא מסמפל את אגדת ההאוס מודימן ב"Passion Fruit" (אבל באמת מפציץ בהאוס מרגש בשת״פ עם בלאק קופי וג׳ורג׳ה סמית ב"Get It Together"), נותן כבוד לנלסון מנדלה ב-"Madiba Riddim", מסמפל קצת Earth Wind & Fire בשת״פ יפה עם קניה ווסט, ובגדול ממשיך את הטיול העולמי שלו בחיפוש אחרי צלילים שיוציאו ממנו ריקוד מצחיק חדש. בלי הרבה בשורות חדשות, פשוט עוד ממה שאנחנו מכירים ואוהבים - עוד מבטאים, עוד לבבות שבורים, עוד להיטים, עוד דרייק. אולי ככה הוא היה צריך לקרוא לפרויקט - "עוד דרייק".

עכשיו, יסלחו לי חנוני הראפ בקהל, אבל אני לא נכנס לתוך כל הרמיזות האקטואליות והדיסים התת הכרתיים שנמצאים באלבום. כן, יש איזה רגע שהוא מדבר על ג׳יי זי, ויש איזה איזכור למיק מיל, ואפילו לרומן עם ג׳יי לו, אבל די נמאס כבר מכל הסגנון הזה של ראפ רכילותי שתופס תאוצה בתקופה האחרונה. עם עלייתם של אתרים כמו Genius שעוסק בפרשנות של טקסטים של היפ הופ, והפיכתם של ראפרים לכוכבי פופ ונושאי רכילות לוהטים, נהיה דיאלוג טרחני בין האמנים לקהל בו הם מגיבים לשמועות או זורקים עקיצות ליריבים שלהם ואנחנו צריכים לחפור באינטרנט בשביל להבין על מה הם דיברו.

מעבר לזה שזה יוצר אייטמים מעייפים באינטרנט, זה בעיקר יוצר מוזיקה לא מרגשת. למה ראפרים צריכים לשאוב רעיונות לשירים או לחרוזים מתוך כתבות שהם קוראים על עצמם בעיתון? ולמה אני כמאזין צריך להקשיב לשירים שהם בעצם הודעה לעיתונות במסווה? דיסים בשירים היו שם מאז ומעולם, אבל יש הבדל בין ראפ תחרותי עם העלבות מצחיקות לבין סגירת חשבונות פאסיבית אגרסיבית וכתיבה בסגנון "יומני היקר". שנאתי את החרא הזה עוד מהימים כשדה גיים היה מתבכיין על היחסים שלו עם ד"ר דרה, ואני גם שונא אותו היום כשאני שומעשיר חדש (ומצויין) של ריק רוס ופתאום הוא אומר "אמרתי למיק מיל שייזהר מניקי". מה אכפת לי שאמרת לו? ואולי האשמה היא בעצם על המעריצים, שכל מה שאכפת להם כשהם שומעים שיר חדש של קנדריק לאמאר זהאם מסתתר דיס על ביג שון או על דרייק. אני יודע שראפר צריך להיות כמו ספר פתוח, אבל אני מעדיף שבספר הזה יהיו יותר מחמישה עמודים.

נראה לי שצריך לסיים את הטור הזה בדוגמא לראפרים שכנראה באמת ישימו זין על מה שיחשבו עליהם. קבלו את ווסטסייד גאן (WestsideGunn) וקונוויי (Conway), שני החתומים החדשים של אמינם בשיידי רקורדז, והם מייצגים, יחד עם רוק מרסיאנו הענק, את עלייתו המחודשת של הראפ הניו יורקי הישן והטוב של וו טאנג ושות׳, כשהוא קר ואפל מאי פעם. נתראה בארץ!