במהלך העשור וחצי האחרונים העיר שיקגו מצויה בלב מלחמה של ממש. כן, את החדשות הרבה יותר מעניין פיגועים בספרד, הצפות בטקסס או הריב הקטנטן הזה בינינו לבין הפלסטינים, אבל מה לעשות – הנתונים לא משקרים. בשיקגו מתים יותר אנשים. למעשה, העיר "זכתה" בכינוי המפוקפק Chi-Raq, הלחם מילים בין שיקגו לעיראק, כיוון שבמהלך השנים שבהם ארה"ב פעלה צבאית בתוך עיראק נהרגו שם פחות אמריקאים מאשר בעיר שבלב ארה"ב. הפשע והאלימות קרעו את העיר, בדגש על הקהילה השחורה שבה. אבל אם יש דבר אחד שלמדנו מההיסטוריה האפרו-אמריקאית הוא שכשחיים (או לרוב, האדם הלבן) מגיש להם לימונים מדממים, הם עושים לימונדה מוזיקלית. התנאים הקשים הולידו כבר מספר מוזיקאים נהדרים שהפיחו בעיר הרוחות חיים חדשים – אלימים, מאתגרים, אבל גם עם לב חם כמיטב מסורת העיר וקמצוץ אופטימיות זהירה. ויק מנסה, ששיחרר החודש את אלבום הבכורה הרשמי שלו, מגלם בתוכו את המכלול המורכב הזה בגאווה.
על אף ששיקגו תמיד איתו, מנסה לעולם לא נשאר במקום. כבר 9 שנים שהוא פועל כראפר תזזיתי שמזגזג בקלילות בין מגוון מרשים של עולמות. הוא היה חבר להקת הראפ-בלוז-רוק המעולה Kids These Days מאז שהיה בן 15, יצא לקריירת סולו מבטיחה עם המיקסטייפ "Innanetape" כבר בגיל 20, הוכתר על ידי ג'יי זי כאמן של פעם בדור, הוחתם על ידי אותו ג'יי זי בלייבל היוקרתי של לייב ניישן, סומן כראפר פוליטי, ראפר רגיש, ראפר רוקיסט, ראפר שמזמר ובאופן כללי – הראפר הבא. 9 שנים שהוא צועד בסבלנות שלא אופיינית לגילו הצעיר לעבר אלבום הבכורה, גונז על הדרך אלבום שלם אחר ובוחר שם בומבסטי לזה שכן יצא בסוף - הפרויקט המרכזי הראשון של חייו, "The Autobiography". לפחות על הנייר, היה לו רק מה להפסיד.
גם ביחס לציפיות הגדולות, אלבום הבכורה של הראפר הצעיר משיקגו הוא הפתעה חיובית. במהלך השעה ודקה בדיוק שהקדיש לאלבום מציג מנסה סיפור חיים מורכב שכולל התמכרויות, חרדות, התאהבויות, בגידות, נטיות אובדניות, הרס עצמי, רגעי שמחה קטנים והרבה יותר מדי מוות. על אף רוב מוחץ של נושאים מדכאים, מנסה מצליח להישאר צבעוני ואופטימי מספיק כדי להפוך את האלבום להאזנה מהנה, במיוחד בסיבובים הראשונים שמצליחים להסוות את האפלוליות. פצצת זמן של כאב עם מנגנון השעיה מתוחכם. באנו בשביל הפזמונים, נשארנו בשביל העומק שמתחבא בניהם.
לצורך הדוגמה, הבה נבחן את הסינגל היחיד מהאלבום, Wings בהשתתפות פארל וויליאמס (שגם יצר את הביט הפנטסטי) וסול וויליאמס (משורר הזעם התמיד אנדרייטד). על פניו השיר נשמע כאמירה הפשטנית "פרוש את כנפיך", עם מקצב משתנה שמספק דרייב אפקטיבי לשיר המעודד. אבל כבר בשמיעה שניה מתגלים אזכורים לספק והרס עצמי, שמתנפחים בשמיעות הבאות כביטויים לחוסר יציבות נפשית ונטיות אובדניות. הפעם כשבסוף השיר ויק מבקש לטפס לבניין הכי גבוהה ולפרוש את כנפיו, זה כבר לא מסר מעודד למצוא את עצמך, אלא מכתב התאבדות. למעשה, הוא שניהם.
הדואליות הזו, בין הפשטנות למורכבות, מתחבאת בהרבה משירי האלבום. "Rollin' Like a Stoner" נשמע כמו המנון הסמים שוויז קליפה מעולם לא עשה, אבל מהר מאוד הופך לשיר שמציג את השפל שבשפל שהתמכרויות לסמים או אלכוהול גררו את ויק. "Gorgeous" הוא בכלל שיר על בוגדנות, בטח לא על אהבה כפי שהפזמון מטעה. "Down For Some Ignorance (ghetto Lullaby)", חידוש לשירו המצמרר של אותו סול וויליאמס, משאיר את הביקורת המקורית על האדרת בורות בקהילה השחורה ויחד עם זאת מקדש את אותה בורות בעזרת הופעת אורח של הראפר הנודע לשמצה בבורותו, צ'יף קיף. אלו היינג והיאנג של חיי הצעירים בשיקגו.
למעשה השיר הסתור הזה מגלם באווירה מצמררת את העיר שאותה מנסה כל כך אוהב, וככזה את האלבום. האלימות של שיקגו יצרה שני זרמים מרכזיים של היפ הופ – הראשון הוא היפ הופ אינטלגנטי, מודע לסביבתו ולבעיות החברתיות, ביקורתי כלפי האלימות ומנסה להזרים אופטימיות. הזרם הזה, שאומץ בחום ע"י חובבי היפ הופ שסולדים מהאגרסיביות והמיזוגניה של הז'אנר, הוליד ראפרים כמו קומון, קנייה ווסט בראשית דרכו ובימינו – חברו מהתיכון של מנסה, צ'אנס דה ראפר. הזרם השני הוא תגובת נגד שונה לאלימות, כזו שמאמצת ומפארת אותה ואת האכזריות הבלתי נסבלת שלה, מאכלסת יחדיו סוחרי סמים, גנגסטרים ואת כל הזפת שמייצרת שיקגו. הזרם השיקגואי הזה צמח מאז 2010, ומכונה מוזיקת דריל – סוג של טראפ אלים אפילו ביחס לטראפ המוכר. צ'יף קיף הפך לאחת הדמויות המוכרת ביותר במוזיקת דריל אחרי ששיחרר את הלהיט "I Don't Like".
ויק מנסה הוא נקודת האמצע בין שני הזרמים המוזיקלים שצמחו מאותה קרקע המורעלת. הוא אמנם נוטה יותר לצד האינטלגנטי, במיוחד באופן הטיפול שלו בנושאים ובאפיון המוזיקלי, אבל הוא מכיר היטב את הרחובות, האלימות וההשלכות שלהן כדי להצליח להמנע מהבעיה הגדולה של הראפ הממושקף – התנשאות. מנסה היה שם, חווה את הכל, ראה במו עיניו. על צווארו מקועקעות צמד המילים "סאות' סייד", תזכורת לשכונה הקשה ממנה הגיע. מותר לו לבקר את אורח החיים הקשה, הוא שלו לא פחות מאותם גנגסטרים מצועצעים שמנפנפים אקדחים בקליפים זולים.
זה הוא אינו אלבום מושלם ומנסה הוא עדיין לא מוזיקאי של פעם בדור, אבל הוא עשוי להיות כזה. הפוטנציאל שם, ואפילו לא חבוי מדי. היכולת שלו להישמע לרגע כג'יי קול מבלי לטרחן ולהחליק בהבזק פזמון לפרנק אושן מבלי להיות אוונגארדי היא יתרון נדיר. הוא כותב היטב, מספר סיפורים מרתק, משעשע בפאנצ'ים. הוא מצליח לבקר את סביבתו על חטאיים מבלי לשכוח שלפני שהוא מתקן את העולם הוא חייב לתקן את עצמו. זה הוא אלבום של תסכול אישי, חברתי, פוליטי ונפשי עם ציפוי אופטימי, ממש כמו שיקגו עצמה. לא בכדי האלבום מגובה בהפקה מסנדק ההיפ הופ השוקגואי No I.D (שלאחרונה הפיק לג'יי זי את אלבומו המצויין "4:44"). האוטוביוגרפיה של ויק מנסה אינו רק שלו, היא של עיר שלמה במשבר. בהתחשב במצבה הנוכחי של ארה"ב ובכוח היצירתי המתגבר של מנסה, באלבומו הבא הוא עשוי להציג אוטוביוגרפיה כאובה של מדינה.