בעוד חודשיים ימלאו תשע שנים מהיום בו שאנן סטריט איבד את אחותו הקטנה. זה גם הזמן שלקח לו לשחרר לאוויר העולם את האלבום הכי חשוף שלו - שירים שאסף ליומן המתעד את האבל הכבד. למרות הזמן שעבר והאלבום החדש, עדיין קשה לו לדבר על מותה. "היא הבת הקטנה אחרי שלושה בנים", מספר שאנן בעצב. "12 שנה מתחתיי זה הרבה זמן. כאנשים מבוגרים לא הספקנו הרבה באמת. בהסתכלות שלי היא פרח שרק התחיל לפרוח כשזה קרה".
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
טובה, אחותו של שאנן, חלתה בסרטן כשהייתה בצבא וכמעט שנתיים נלחמה במחלה. ב-1 במאי 2005 סיים שאנן להקליט אלבום בקליפורניה עם "הדג נחש" ושבועיים אחר כך היא נפטרה בבית החולים, ונשארה בת 21. "למען האמת, עד היום האחרון שלה בעולם הזה אני חשבתי שהיא תחייה", הוא מציין. "אפילו ביום האחרון שבאתי וראיתי שיש הידרדרות מסיבית, אני אמרתי זה לא 50:50 אלא 90:10, אז לא הבנתי שזה 100. אם אתה לא רופא או תליין אתה לא מבין ברגעים האחרונים של אנשים".
שלושה חודשים אחרי שאחותו נפטרה, שאנן החליט ליצור מעין יומן מוזיקלי. במחברת הוא כתב שיר אחד כל חודש, ותיעד את ההתמודדות שלו בשנה שאחרי מותה. "התחלתי את זה כמו ניסוי מדעי", הוא מעיד על עצמו.
את האלבום החדש שלו, ביצע שאנן סטריט בשפה האנגלית. "אנגלית זו השפה של המשפחה שלי שגדלתי בה, ונושאים משפחתיים הם באנגלית, השימוש באנגלית עזר לי להרחיק את זה ממני".
חברו, הזמר שלומי שבן, מסביר שהבחירה בשפה הזרה סייעה לו להביע את עצמו כמו שהוא. "הוא לא היה יכול לפתוח את הלב, המוח והנשמה כמו שהוא עשה בשפה הזאת", אומר שבן. "אני חושב שהוא לא היה מסוגל לכתוב דברים כאלה בעברית, זה היה כמעט יותר מדי".
"פקדתי הרבה ברים בירושלים בתקופה ההיא", מספר שאנן. "זה עוזר לך לצמצם את הרגשות שלך למידה שהיא אפשרית עבורך. אין לך אמון בעולם, הכל יכול להתמוטט עכשיו, עוד דקה".
"בתקופה ההיא כעסתי מאוד"
"כשהגעתי ביום שיש אחר הצהריים לבית עלמין עם האוטו כבר שמו את הדוקרנים של 'אין יציאה'", משחזר שאנן. "חטפתי עצבים ואמרתי 'איך זה ייתכן שאומרים לך מתי אתה יכול לבוא לבית עלמין?'. הסיבות הן דתיות והבנתי את זה באותו יום שאם תתחיל לנסוע בשבת עם מכוניות הרבה ייפגעו, אבל בשבילי זה צורם".
בתקופה ההיא כל דבר הכעיס אותו - לא רק הכניסה לבית העלמין: "זו הייתה תקופה מוקצנת בשבילי. אם משהו הביא אותי לכעס, אז הוא הביא אותי לזעם. אם משהו הביא אותי לזעם, הוא הביא אותי לשנאה".
בדצמבר הוא כתב על נסיעה אחרונה משותפת שלו ושל אחותו לטוסקנה: "הרופאים אמרו שיש לה חצי שנה לחיות, אבל אני לא האמנתי להם כי כמו שאני אומר בשיר הם טעו בכל דבר עד עכשיו, אז למה שבזה הם יהיו צודקים?", הוא נזכר. "היא הייתה שמחה ומאושרת ועשתה כל מיני דברים שאסור כמו לשתות יין ולאכול קינוחים. היינו מאושרים".
"לא הצלחתי להכיל אחוזים גדולים מספיק של הסבל שלה. הייתי נאטם מהר יחסית וזה השאיר אותה עם פחות אדם לספר לו, לשתף אותו, ואני חושב שלא הייתי מספיק בוגר, זה פשוט היה גדול עלי במאה מידות".
בינואר, בחודש השישי לפרויקט, נרשמה לראשונה מעט אופטימיות. "עברנו דירה, הציעו לי עבודה חדשה עם יותר כסף. הייתה חניה במרכז העיר כשנסעתי, בחורה בבר אפילו אמרה לי שיש לי חיוך יפה".
"כשבני נולד הרגשתי אושר גדול"
אבל האופטימיות של תחילת ינואר נעלמה די מהר ונשטפה במחשבות אחרות: "לפעמים אתה מקבל כאפה שאחרים קיבלו ואתה לא שונה מהם. זו הפעם הראשונה בחיים שלי שהייתי צריך להרכין ראש בשל החוקים של המשחק".
"ביוני 2006 נולד הבן שלי השני, ארי. אושר גדול בלב הכאוס הזה", אומר שאנן. בחודש האחרון לפרויקט היומן, הוא כתב שאופטימיות היא דבר חמקמק אבל שאולי היא שם איפשהו ושאפשר להמשיך בחיים האלה: "אני רק מקריא את זה לאנשים ואני קולט שהם בוכים לי. זה מוזר, זה מביך. אני לא רגיל שבוכים משירים שלי".
בסופם של 12 החודשים, הוא סגר את המחברת וכמה שנים טובות לא נגע בה, הוא התמקד בקריירה המשותפת עם חבריו ללהקת "הדג נחש". לפני חמש שנים בערך החליט להלחין את הטקסטים ופנה לאמנים שהוא העריך: ברי סחרוף הלחין שני שירים, חווה אלברשטיין אחד ושלומי שבן הלחין תשעה שירים.
"הוא התייחס לזה בצורה הכי עניינית והכי מקצועית והכי לא רגשית", מסביר שבן. "היינו יושבים ליד הפסנתר שלי ולרגע לא הרגשתי שאני נמצא עם אחיה של מושא השיר, אלא עם אמן שהביא יצירה חדשה ואנו עובדים עליה".
שבן עשה לשירים עיבוד ראשוני ושוב כל הפרויקט חזר למגירה לכמה שנים נוספות. "אחות של קולגה שלי מתה וכשבאתי אליו לשבעה אני אומר לו 'שהזמן יעזור' - שזה מה שאמרו לי. ואחרי שאני אומר את זה אני מחליט שאני חייב להקליט את הדבר הזה".
את האלבום הוא הקליט בברצלונה, נסע רחוק מכאן, גידל זקן ונכנס לדמות אחרת - הכל כדי שיוכל לעשות את זה. היה חייב לברוח מהרגשות כדי שלא יאבד שליטה. גם עכשיו כשכבר יש אלבום והשירים ברדיו, עדיין קשה לו - תשע שנים אחרי. "את האמונה הנאיבית שיהיה בסדר, הזמן לא מסוגל להחזיר. אבל גם אתה מגיע למקום שבו העצב הוא ממש לא המרכז של החיים שלך אלא הסיפוק הוא המרכז.