היום, 18 ביולי 2014, מולאים 15 שנה בדיוק לפטירתו של מאיר אריאל זכרו לברכה, מהיוצרים הגדולים במוזיקה ובתרבות הישראלית. בחודש הבא יתקיים מופע המחווה המסורתי. לרגל ציון יום השנה, זה הזמן לחזור לשירים שמרכיבים את פסיפס היציר הנצחית והבלתי נשכחת שלו.
ב-57 שנותיו עבר מאיר אריאל כמה וכמה תחנות חיים: ההתבגרות בקיבוץ משמרות, השירות הצבאי כלוחם בצנחנים משחררי ירושלים, הקמת המשפחה בקיבוץ, המגורים בארה"ב, החיים בתל אביב, ההתקרבות לדת. כל אלה מצאו ביטוי במאות השירים שכתב, רבים מהם הפכו לאהובים בביצועו או בביצוע אחרים, ונשתמרו עד היום.
החבר'ה על הדשא: השפעות הקיבוץ
קיבוץ משמרות יכול להיות לא פחות מגאה על האמנים שיצאו ממנו. מאיר אריאל ושלום חנוך בילו בימי צעירותיהם שעות ארוכות עם גיטרות על הדשא, ופרי יצירתם שהפך לקלאסיקה ישראלית ממש הוא ללא ספק השיר "אגדת דשא.
הוא אמנם הפך לחלק מהפלייליסט של ימי זיכרון, אבל השיר בעצם מתאר את אווירת ההתבגרות, הנעורים והסקרנות המינית של פעם. הוא זכה ללא מעט קאברים וגרסאות ואף בוצע על ידי דני חנוך, אחיו של שלום, שהלחין את המילים שכתב אריאל.
ועוד באווירה: "הדשא של השכן", הסיפור המיתולוגי שנהג מאיר לספר בהופעותיו, בו הוא מסביר איך כקיבוצניק צייתן מהמניין, הוא החליט להקריב את פיסת הדשא שלו ואף להצמיא אותו בשם ההקפדה על קיום הכלל: שהדשא של השכן תמיד יהיה ירוק יותר.
בני, חבר קיבוץ מסור וחקלאי למופת, הזדעזע מהמעשה (הרי "דשא חום זה כבר פצע על הלחיים של הקיבוץ") והחליט לגייס למאבק את חברי המזכירות ונציגי ועדת בריאות, וכולם יחד לימדו אותנו למה זה לא נורמלי להיות נורמלי.
את מה שקורה בקיבוץ עם מישהו חריג, לא יציב, שהחברה הקיבוצית מנסה להתמודד עם החריגות שלו ולא מצליחה, תאר אריאל בשיר המפורסם "ארול".
כמעט כולך זהב: האנטי מלחמתיים
בין שלל האלמנטים האוטוביוגרפיים המסתתרים בטקסטים שכתב, אפשר למצוא גם את השפעת התרבות הצבאית הישראלית וההיסטוריה של אריאל כחייל: אחרי שבמלחמת ששת הימים שירת בגדוד של הצנחנים, אריאל כתב את "ירושלים של ברזל" על בסיס הלחן המוכר של נעמי שמר.
בשיר הוא מעלה ביקורת כלפי עיר הבירה הקדושה שהופכת למקור המלחמה, לכן במקום "ירושלים של זהב" העדיף לכנות אותה "ירושלים של ברזל, של עופרת ושל שחור".
ועוד באווירה: "מדרש יונתי", שבין שלל תיאוריו מסתתר הקונפליקט שבין קידוש ירושלים, שמתעטפת בשקרים ועוול כשבליבה החומה, לבין המציאות הנוצרת כתוצאה מכך.
העיר שאמורה להיות סמל לחיבור דתי הפכה למקור המלחמה לא רק בינינו לבין "ארצות הים שאנחנו תשוקתם", אלא גם ביננו לבין עצמנו, כשיש הבוחרים להפיץ בשמה שנאת חינם ש"לא יחזיר לא רב, לא שר, לא שץ".
בריח הדרים: עם חבורת "תמוז"
בשנות ה-70' כתב אריאל לשלום חנוך, אריאל זילבר, מאיר ישראל, יהודה עדר ואיתן גדרון, שזכורים לנו יותר כלהקת "תמוז". למרות שהחלו את דרכם כהופעת החימום של אריק איינשטיין, הם הפכו לאחד מההרכבים החשובים ביותר ברוק הישראלי לדורותיו.
את מילות השיר הנושא את שם האלבום היחיד שהוציאו, "סוף עונת התפוזים", כתב אריאל והלחין שלום חנוך והוא נשאר עד היום אחד מהשירים הנוסטלגיים האהובים ביותר.
ועוד באווירה: עם שרוך אחד קרוע וצעד לא בטוח, גם "הולך בטל" נמצא בראש רשימת הלהיטים שכתב אריאל.
השיר הוקלט במקור על ידי "תמוז" לאותו אלבום מיתולוגי, והוקלט אחר כך בעיבוד חדש על ידי אריאל זילבר.
בשדה המוזהב: החיבור לנופים
מדי שנה, כשהימים הקרים מתחלפים בשמש הנעימה המבשרת את בוא הקיץ, יש תחושה שזה מתבקש עד הכרחי לשמוע ולהשמיע את "זרעי קיץ".
השיר מתאר את השינויים בנוף ובאווירה עם חילופי העונות: הזרעים הנישאים ברוח, הגל הנשבר לחוף ההומה רוחצים והפרח העושה לו כדור לבנבן.
ועוד באווירה: ב"שדות גולדברג", השדה המוזהב הוא סמל למה שמתעתע במציאות. זהו שיר אזהרה לילדה מפני העולם המלא בסכנות ופיתויים שעלולים להתגלות כשקריים, לכן לא כדאי לצעוד בו לבד. המקום הפסטורלי ש"יקסום אלף גוון" מלא ב"זב וכזב", עשוי להתגלות כמאכזב, מתעתע ומסוכן.
השיר נכתב כתגובה לשירה המפורסם של לאה גולדברג "האמנם" (ומכאן שמו - "שדות גולדברג" והביטוי "השדה המוזהב"). גולדברג כתבה את השיר שלה במסגרת הויכוח עם נתן אלתרמן לגבי כתיבה לירית בזמן מלחמת העולם השנייה. היא טענה שגם בזמן מלחמה צריך לכתוב שירים ליריים, כדי לא לאבד את טעם החיים ומתארת נערה שצועדת בשדה בין "להט השריפות שסמרו מאימה ומדם". מאיר אריאל מזהיר אותה (את הנערה, ואת המשוררת) מפני צעידה לבד בשדה, כאשר האיום שמאיים עליה הוא איום גברי שאולי אורב בין השיבולים. הוא משלב כאן במיומנות שפת יום יום עם שפת תשוקה המושפעת מ"שיר השירים".
תרגם את זה יפה אהרן אמיר: השפעות אומנותיות
אריאל אמנם גדל במשמרות, אבל השכלתו היתה רחבה, הוא קרא הרבה, ובחלוף השנים הספיק לגור בתל אביב ואפילו להעביר כמה שנים בארה"ב. הוא הושפע מגיבורי תרבות שונים ונהג לאזכר אותם במחוות קטנות או גדולות בכל מיני שירים שכתב. על השולחן בחדר העבודה שלו ניצבה לה תמונה של בוב דילן מביקורו בכותל, ואין ספק שהוא אחד מהיוצרים שהכי השפיעו עליו.
אולי בגלל זה הוא זכה ממנו למחווה מיוחדת בחידוש השיר "Knocking on heaven door" או בתרגום חופשי לגרסה העברית: "טוק טוק טוק על דלתי מרום".
ועוד באווירה: הציטוט מ-"Dance Me To the End of Love" של לאונרד כהן ב"שלל שרב" והחיבור לעלילת "איים בזרם" של המינגווי ב"לילה שקט עבר על כוחותינו לסואץ" מזכירים לנו שההשפעות התרבותיות שיחקו תפקיד לא קטן ביצירה שלו.
כמו זוג עיניים: שירי אהבה
מאיר אריאל, בין השאר, היה רומנטיקן חסר תקנה, מה שהתבטא לא פעם בטקסטים שלו. אחד משירי האהבה המוכרים והאהובים ביותר שכתב הוא "מתחת לשמיים" שהפך לחלק מהרפרטואר שהכי מזוהה עם דיוויד ברוזה, שהלחין וביצע אותו ואף ממשיך לשלב אותו בהופעותיו עד היום.
ברוזה סיפר שהאריאל קיבל ממנו את הלחן, נכנס לחדר אחר, ויצא משם כעבור חמש דקות עם השיר כתוב. מדהים.
ועוד באווירה: אחת הקלאסיקות הבלתי נשכחות של אריאל, "לא יכול להוריד ממך את העיניים", אחד משירי האהבה היפים בעברית
השיר שמתאר את הגבר שעדיין מאוהב באשתו גם אחרי שנים רבות, מתמגנט ומתהפנט מחדש בכל פעם שהוא מביט בה.
כמו ארץ מדבר: היחסים שבינו לבינה
עם הרומנטיקה, איך לא, מגיעות גם המורכבויות העמוקות יותר שבמערכות היחסים העדינות שבינו לבינה, שהעסיקו את אריאל לא מעט. ב"מים מתוקים" הוא מתאר בדרכו הפיוטית את הגבר שמנסה לגרום לאהובתו להיענות לו בעוד היא בוחנת אותו שוב ושוב ו"לא מתמסרת קל, אם בכלל".
לכן הוא מחליט לדמות את האהבה שלה למדבר שכן היא "דוקרת כצור וצורבת כעקרב", עד שבסופו של דבר היא מצליחה לראות בו את הטוב ומוצאת בו "מים המתוקים", באמצע השממה.
ועוד באווירה: "היכנסי כבר לאוטו" מתאר לפרטי פרטים סצנה של ויכוח וחילופי דברים בין בני זוג בזמן ריב סוער: היא עומדת בגשם, הוא מבין שצריך יותר מ"סליחה" כדי להשלים, היא בוכה והוא מבקש שתפסיק לחפש צדק. נשמע לכם מוכר?.
אבל נדמה שפסגת היצירה של אריאל בתחום יחסי האנוש (והסכסוך הישראלי-ערבי) טמונה ב"שיר כאב", שמתאר קונפליקט מורכב, בו אישה ישראלית יהודיה בוגדת בבעלה עם צעיר ערבי שהכירה.
"טוב אני לא יכול להקיף אישה, שלוש מאות שישים וחמש מעלות, תמיד נשאר לה סדק דרכו, היא יכולה פתאום להתגלות. לעובר שב בא ולוקח, כל מה שהיא רוצה לתת, היא רק חוטפת לעצמה, עוד רגע אחד רוטט", הוא שר על אישה בעלת אופי בוגדני.
שיאו הדרמטי של השיר מתמצת את יחסי יהודם וערבים כמו שרק הוא יכול היה לכתוב זאת: "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה, אפילו אם זה מתחיל בסיביר או בהוליווד עם הבה נגילה / אמרתי לו ביידיש היא שופטת בינינו, בתוך בועת שתיקתה שוב נתקלות עינינו".
עם פחית של צהריים: תקופת "מסע בחירות"
בסוכות 87', אחרי שעזב את קיבוץ משמרות לטובת העיר הגדולה, יצא מאיר אריאל יחד עם חבריו ללהקת "קאריזמא" - הבסיסט מיקי שביב, הגיטריסט יהודה עדר, המתופף (הצעיר) רע מוכיח והפרקשניסט והעיתונאי יואב קוטנר, לסיבוב הופעות בסגנון קרוס-קאנטרי אמריקאי שזכה לשם "מסע הבחירות של מאיר אריאל". בדילוג בין ישובים מצפון עד דרום, החליט אריאל להסביר לקהל הצופים מדוע הם צריכים שלא להצביע עבורו והגיש את המצע והחזון שלו ב"נאום בחירות".
על הדרך, כמו שרק הוא יודע, העביר גם ביקורת על האדישות והתרבות הפוליטית הלקויה של הישראלים והטיח בהם: "ואולי בכלל לא תצביעו / אל הקלפי לא תגיעו / יד מהכיס לא תוציאו / פתק במעטפה לא תביאו", מילים שיישארו רלוונטיות כנראה גם בבחירות הבאות.
ועוד באווירה: בדרך להופעה בירוחם, שהייתה חלק מאותו מסע מדובר, כתב אריאל את "בצהרי היום", שהולחן על ידי דיוויד ברוזה והוקלט על ידי שניהם יחד לאלבום של ברוזה.
השיר מזכיר לנו שאין פינוק קיץ גדול יותר מלשתות משהו קר בלב מדבר. התיאורים הציוריים של העיירה המתנמנמת, המרכז המסחרי המאובק והקלינט איסטוודים והגרי קופרים ש"יענו בזים לשרב", לצד הגיטרות המלוות במפוחית, מעניקים אווירת אמריקנה חזקה, כמו שיר מפסקול של מערבון, וכמובן שיש גם ביקורת חברתית, כאשר האישה מירוחם סונטת בהם: "הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם מתרבות המערב".
המלך העירום רוכב שנית: בגלל הביקורת החברתית
מאיר אריאל לא חסך מילים של ביקורת על החברה, הציבור, התקשורת, הפוליטיקאים ומה שביניהם, מילים שלמרבה הפלא נשארו אקטואליות, כאילו נכתבו ממש לא מזמן. "קוצים א'" אולי לא נמנה בין הפייבוריטים של עורכי הרדיו, אבל בשמיעה מחודשת לא קשה במיוחד להזדהות ולהתחבר לתיאורים.
המלך שרוכב בלחץ ההמון, היום השחור שמודחק אל מול מסך הטלוויזיה, הערבוב בין חדשות לפרסומות ותחושת חוסר האונים אל מול המציאות שמכה בנו שוב ושוב. חוסר האונים כואב במיוחד בתמונה שנצרבה בזיכרון, של ילדה שוקעת בבוץ אחרי שיטפון ולא ניתן לחלץ אותה.
ועוד באווירה: "תקציר שירי החורף הבא", שמדבר על פרסומות, פורנו, משבר כלכלי, תרבות הרייטינג, הסלבס והברנז'ה, והתדרדרות המוזיקה. וכמו שאריאל בחר להגדיר זאת: "ואיפה אני בכל העסק הזה?".
האם מאיר אריאל חזה את המחאה החברתית? "עברנו את פרעה" שלו מדבר על התמודדות של אזרח פשוט מן השורה עם המצב הכלכלי, אבל קורץ למצב הלאומי, בבחינת שותפות גורל כללית ותרבות ה"יהיה בסדר" הישראלית
עידן הברזל: החיבור הדתי
למאיר אריאל, בעיקר בעשור האחרון לחייו, היה קשר עמוק למסורת ולמקורות. הוא למד גמרא והקפיד לקרוא ולדון בפרשת השבוע, אך בחר שלא לבטא את האמונה שלו בסממנים חיצוניים והסביר שהוא מעדיף לשמור על פרטיות בכל הנוגע לקשר האינטימי שלו עם אלוהים. "חיית הברזל" הוא אחד מהטקסטים היותר מורכבים שהציג.
לא רק בגלל החיבור לדת או שילוב השפה הארמית: אריאל בחר לבטא את החשש שלו מהקדמה, המנהיגים והשגרה, שהופכים ל"חיה שגורסת, דורסת, הורסת, הודקת ומשווקת את זה כחופש דיבור", מה שגורם לנו לאובדן הדעה העצמאית והחשיבה הביקורתית, שכן כולנו נשלטים על ידי מי שחזק מאתנו ותופס את המלכות בעולם.
ועוד באווירה: "מודה אני", שמתכתב עם התפילה הראשונה שנושאים מדי יום ונקראת באותו השם. השיר הוקלט בגרסה ראשונית ועבר עיבוד מחדש אחרי פטירתו של אריאל.
ועוד שני שירים שאין מאיר אריאל בלעדיהם:
"טרמינל לומינלט", שמתאר את הכמיהה הישראלית לברוח לחו"ל כשטוב, כשרע וגם כשלא נורא. כמו כן הוא מתאר אווירה פוסטמודרניסטית של בלבול בשדה התעופה.
עם המטוס שממריא דרך דמעה שקופה דרך העין השטופה, בין הדיילת היפהפיה והתשוקה אליה, לבין ההזדקקות שלו לכדור הרגעה.
"נשל הנחש", שמתאר יחסים מורכבים בין אב לבן, בין דור לדור, ויהיו כאלה שיפרשו אותו כיחסים שבין חוזר בשאלה לבין הדת שהשאיר מאחור.