_i.jpg "איימי ווינהאוס (צילום: Matt Cardy, GettyImages IL)")
איימי ווינהאוס הלכה לעולמה בגיל 27, ביולי 2011, לפני יותר משלוש שנים. הזמרת שכונתה "הקול הגדול של שנות האלפיים", נכנעה לבסוף לאלכוהול, לסמים, להתמודדות עם ההצלחה. השבוע הגיע לארץ לסדרת הופעות גיטריסט הג'אז רובין בנרג'י, שליווה את ווינהאוס בשנותיה הגדולות. בנרג'י (אותו כינתה ווינהאוס "בובי"), היה שותף להקלטות האחרונות של אלבומה המיתולוגי "Back To Black", וליווה אותה בסיבוב ההופעות המצליח שהגיע אחריו, בין היתר בהופעות הגדולות בפסטיבלים של קואצ'לה וגלסטונברי, ובהופעות אקוסטיות רבות.
כעת הוא בישראל, ומופיע עם שירים של איימי ווינהאוס, כשאת מקומה תופסת הזמרת הישראלית קאלי ריבלין שחיה בלונדון. את הליווי מספקים להקת "גבר בנד", שהנהיגו את מופעי המחווה לאיימי ווינהאוס בישראל אחרי מותה.
ההופעה הראשונה מתקיימת הערב (שישי) בבר'לה בקיבוץ להבות חביבה בשעה 22:00, עם הזמרות האורחות נעמה כהן וסיוון טלמור. ביום ראשון יופיעו בבית התפוצות בתל אביב, באירוע הפתיחה של תערוכה המציגה את שורשיה היהודיים של ווינהאוס - הופעה שבעיקרון מיועדת לתורמים. ביום שלישי יופיעו הופעה אקוסטית ב"קפה יפו", בה יתארח זמר הבלוז דור נגר,.וביום חמישי 23.10 תתקיים ההופעה המרכזית ב"זאפה תל אביב", בה יתארח גל תורן מ"מרסדס בנד".
"יצאנו עכשיו מחזרה של שבע שעות והיה מדהים, כולם ממש טובים ומקצוענים", אומר רובין בנרג'י. "ה'גבר בנד' שאני מנגן איתם למדו את השירים כל כך טוב, אני ממש מעריך את המקצוענות שלהם. דרכם אני מגלה שהסטנדרט של המוזיקה גבוה בישראל, הם מוזיקאי סול-fאנק מצויינים".
-וישראל?
"בינתיים ישראל נראית לי מקום טוב. נחתתי ישר ליפו, האוכל טעים, האנשים חמים, אני אוהב את מזג האוויר, כמובן. זו פעם ראשונה שלי בישראל, ונחמד להיות פה. זה רחוק מאוד מלונדון, אבל לא ממש. אני ממש מרגיש ביבשת אחרת (צוחק). זה נחמד להיות במקום אחר, לראות תרבות אחרת. זה לא אירופי, זה אחרת אבל זה נחמד. אראה הרבה מתל אביב וישראל בשבוע הקרוב".
-ספר על המופע עצמו.
"רובו ככולו מורכב משירים של איימי, מיטב הקטלוג שלה, מהאלבום 'Back To Black' והאלבום הראשון 'פרנק'. יש גם כמה שירים מקוריים של קלי ריבלין, שמתחברים מבחינת סגנון. מה שטוב במופע כזה הוא שכולם מכירים את השירים ואת איימי, יודעים כמה היא היתה טובה ואהובה. זה נחמד לשיר שירים שלה עם זמרות מקומיות ולהקה מקומית, מראה שהאמנות שלה הגיעה עד לכאן וזכתה לקבלת פנים חמה".
"ראינו שמשהו לא טוב קורה איתה"
-מה הזיכרון הכי חזק שלך ממנה?
"הזיכרון שאני הכי מקדש הוא הכנות שלה, כאדם, כזמרת וכפרפורמרית. היא שרה מהלב והנשמה שלה שירים שכתבה וחיברה בעצמה, ממקום מאוד אמיתי. רק לראות אותה מופיעה כבר היה משהו. היה לי את הכבוד להופיע איתה".
-מה עשה אותה לכל כך מיוחדת?
"היתה לה מתנה, כישרון של מוזיקה. לצער כולם היא היתה יכולה להראות את הכישרון הזה רק לשנים מעטות, עד שנפטרה. באותן שנים היא הראתה חלק מהפוטנציאל שלה. ניגנתי גיטרה, האזנתי לה וראיתי אותה. זה היה קסום. משהו שונה מכל שאר הזמרות. כשהיא היתה עולה לבמה היה נוצר מג'יק שקשה להסביר אותו. להופיע איתה היה גם סוריאליסטי, אבל לא בקטע של חלום רע, פשוט ככה הרגשתי - שזה מדהים והזוי. אני מסתכל עכשיו אחורה על ארבעים הופעות איתה, שזה הרבה, אבל לא המון. היא הופיעה אולי מאה הופעת בחייה, ומדהים אותי להיות חלק מזה".
-ראית את הטרגדיה מגיעה?
"ראיתי שמשהו לא טוב קורה איתה. כולנו ראינו שקורה משהו רע. חשבתי שהיא תשרוד את בעיות ההתמכרות שלה וכל האישיוז שלה, אם היא תקבל את העזרה הנכונה. ועדיין המוות שלה היה הלם, כולנו לא ציפינו. אתה לא מצפה אף פעם למוות של אדם צעיר. חשבתי שהיא סופר-וומן, שהיא תתגבר על הכל".
"היא לא הסכימה שיעזרו לה"
-אולי היא לא היתה מוכנה שיעזרו לה, לא הסכימה לבקש ולקבל עזרה בזמן.
זה ההסבר הכי טוב ששמעתי עד היום, שהיא היתה צריכה עזרה ולא ביקשה אותה. היא לא היתה מוכנה לבקש את העזרה. אנשים צריכים לרצות לקבל עזרה. אי אפשר להכריח את הסוס לשתות מהמים. היא כנראה באמת לא רצתה לבקש עזרה".
-מישהו היה צריך להיות יותר תקיף איתה?
"מי ששותה לבד כמויות של אלכוהול הוא אדם בודד. אנשים אמרו לה להיגמל - המשפחה, החברים, ואני אמרתי לה לחפש עזרה נפשית במכון גמילה. היא לא היתה מוכנה. בת עשרים ושבע, והיתה מכורה. הרבה מכורים מגיעים לגיל שלושים ואז מנסים להיגמל. לדעתי הבעיה שלה היתה נפשית, רוחנית, היא היתה צריכה להיכנע לכוח גדול ממנה, והיא לא היתה מוכנה להיכנע. כולם ניסו לעזור לה, והיא לא היתה רחוקה מעזרה. אולי התקשורת לא נתנה לנו להרגיש ככה, אבל אם היא היתה רוצה עזרה, היא היתה מקבלת אותה".
_i.jpg "איימי ווינהאוס (צילום: Matt Cardy, GettyImages IL)")
-איך היו היחסים האישיים שלך עם איימי?
"שנינו היינו חובבי ומוזיקאי ג'אז, שנינו אהבנו את אותה המוזיקה, אותם דברים, והיינו מנוסים בז'אנר. כמוזיקאים הכימיה בינינו היתה טובה. מאוד אהבתי את האלבום הראשון שלה, שהיה ג'אזי. בהתחלה אני ניגנתי גיטרה והיא שרה, עשינו סיבוב הופעות רק שנינו בבריטניה. היא אהבה שזה 'סופט לאוד'. אקורדים פשוטים על הגיטרה, נגינה פשוטה, ושירה חזקה. היא אהבה לשמור את זה פשוט, ולתת לה לשחרר את הקול שלה, ואני שמחתי לעשות זאת".
"השתגענו עליה, הערצנו אותה"
-איך היתה האווירה בהקלטות של האלבום "בק טו בלאק"?
"האלבום הזה היה כבר מוכן כשהגעתי. אני ניגנתי בקטעי הבונוס שלו, שנכנסו למהדורת הדה-לוקס, למשל ב'מאנקי מאן'. זאת היתה בשבילי עוד דרך להכיר את איימי. כששמעתי את האלבום ידעתי שהוא יהיה הצלחה גדולה, כפי שאכן קרה".
-ואז חוויתם הצלחה גדולה יחד בהופעות.
"התחלנו להופיע ותוך כדי ההופעות האלבום יצא. אני זוכר בהופעות שאנשים אהבו שירים מסוימים, אבל כשהגיע 'Rehab' כסינגל הוא היה הצלחה גדולה מאוד, להיט עם הצהרה חזקה, אנשים אהבו אותו, הקהל היה משתולל בשיר הזה באופן ספציפי. בהמשך עוד שירים מאוד הצליחו, ככל שיותר הכירו אותה, והיו מבקשים שירים כמו 'Stronger Than Me', ו-'Take The Box'. בשלב הזה הקהל ידע הכל עליה ועל השירים".
_g.jpg "איימי ווינהאוס (צילום: Oli Scarff, GettyImages IL)")
-היא היתה מיוחדת כזמרת וכאישה.
"כשהאלבום יצא איימי היתה לא כזו מפורסמת, אבל כולם השתגעו עליה. אנחנו היינו באטרף עליה. חשבתי שהיא מוכשרת מאוד, הערצתי אותה. כולם בקהל העריצו אותה. היא גם קיבלה המון כבוד מאמנים אחרים".
"אם היתה יכולה לשיר בלי התהילה, זה היה מושלם"
-איך היא הגיבה להצלחה?
"התהילה זה משהו שאתה חייב להיות חזק כדי להתמוד איתו, וזה היה יותר מדי בשבילה, ההצלחה השפיעה עליה לשלילה. אם היא היתה יכולה לשיר בלי התהילה, זה היה מושלם. אבל להתמודד עם הפפראצי ועם מעריצים מטורפים ממש הפריע לה. היא היתה אדם פרטי ולא הרגישה נוח עם זה".
-ואיך אתה הרגשת?
"היה לי מזל להיות שם, וקיבלתי הרבה מחמאות. אני מודה לאלוהים על כל יום שהיה לי כבוד להיות איתה. הבנו מה החולשות שלה ואיך היא נראית בתקשורת, אבל היא קיבלה פרסי 'גראמי' ואת כל מה שהגיע לה. היא קיבלה הכרה מכל המוזיקאים הגדולים, כולם הצדיעו לה. קולגות אמרו לי שאני בר-מזל ושכל הכבוד לי שאני איתה. היא היתה מאוד ייחודית. לא תהיה עוד איימי ווינהאוס. נפל בחלקי הכבוד להיות איתה שם".
-והיום?
"אני עושה את מה שאני עושה עם השירים מול הקהל. הקריירה שלי היא לנגן ג'אז. אז אני מנגן ג'אז במועדוני לונדון ואני אנגן שם עד שאזדקן (צוחק). בחלק השני של הקריירה שלי אני מופיע בעולם, חוגג את איימי והמוזיקה שלה, מנגן את השירים הנפלאים שלה, יש לה 34 שירים. אני יוצא בחודש הבא להונג קונג ודרום אמריקה. אנשים מעריכים אותי שאני גיטריסט שניגן איתה. עכשיו אני מנגן לזכרה ואנשים מרגישים את הקשר שהיה לי איתה. אבל אני רק כלי להעביר את המוזיקה שלה, להופיע עם השירים שלה וליהנות מהם".