גילוי נאות: את תום גפן אני מכיר מאז שהוא נולד. דלת הדירה של משפחתו בקיבוץ דורות שבנגב המערבי היתה רחוקה בערך 15 מטר מדלת הדירה שבה גדלתי. אני זוכר את אחותו לימור מחזיקה אותו על הידיים כתינוק, עם הוריו אורי ותרצה. אני זוכר את אחיו, דור גפן ז"ל, מנגן בגיטרה חשמלית במסיבת פורים. כשתום היה בן עשר נפטר אחיו מסיבוך רפואי שהתחיל כחצי שנה קודם בתאונת דרכים קשה. השיקום היה ארוך, דור ז"ל התאושש, אבל הסוף היה טראגי.
"עברו מאז כמעט 18 שנה", אומר תום, "ואצלי זו צלקת. אבל כמו הקעקועים שלי, אני אוהב צלקות. יש משהו בצלקת שהיא לא נפתחת מחדש ונותנת לחוות דברים ממקום הרבה יותר נכון ונוח ופשוט. אני חווה את זה ממקום שמקבל דברים. השכול לא מחזיר אותי אחורה. המוות של אח שלי קיים אצלי במערכת, אבל הוא לא לוקח אותי אחורה ולא תקוע לי כמו מקל בגלגלים. החיים שלי התעצבו איתו, אבל לא הייתי רוצה להחזיר את הזמן אחורה, וזה קרה וזה חלק מהחיים שלי. זו צלקת על הגוף שלי. אני מאוד לא מתכחש אליה, היא שם, אבל היא לא מכאיבה לי. הפצע העמוק שהיה כבר לא כואב כמו פעם".
-מה אתה הכי זוכר מדור?
"למען האמת לא הרבה. בגילאים האלה אתה הרבה יותר שק של אימפולסיביות, בלי באמת לעכל דברים. אתה חווה כל הזמן ולא הרבה נשאר בזיכרון. התחושה של החוויה לא נשארת, לא כמו רגעים ותמונות. זיכרון ממנו אין לי כל כך, רק תמונות כמו הלווייה, למשל, שנצרבת במוח. או רגעים שלפני, רגעים מסרטוני וידיאו. זיכרון ממשהו איתו ספציפית אין לי חזק. אולי הגוף ראה את זה והמוח עשה בלאק אאוט. יש שכחה, זה הזוי".
-לשכול אין השפעה על היצירה שלך, עוד מוקדם מדי.
"לצערי עדיין לא. אני מאמין שזה יגיע. אני לא יכול לכתוב שירים על סיטואציות מבחוץ ולא להיות בתוכן עם רגש. אני עוד לא מסוגל, אבל זה גם יגיע, אני מניח".
כיום תום גפן כבר בן 28, מתגורר בתל אביב, עובד עם אוטיסטים, ומוציא את אלבום הבכורה שלו "Through Fire", אלבום קצר (אי.פי, ארבעה שירים), בהפקת בן ספקטור. עד גיל 18 שיחק גפן כדורגל ברמה מקצועית ב"הפועל שער הנגב" (כן, המועצה האיזורית מהדיווחים על "עוטף עזה"), אבל לפני עשור השאיר את הכדורגל מאחוריו ובחר במוזיקה.
"שיחקתי כדורגל מקצועני עד גיל 18, בתפקיד קשר-התקפי, פליימייקר, וחשבתי שלשם הולכת הקריירה שלי", הוא אומר. "עם המוזיקה התחלתי במקרה. ליד חדר האוכל של הקיבוץ פתחו מקלט מוזיקה, והייתי מנגן שם עם חברי ילדות, דקל מלאך ונור אורבך. היינו די גרועים, אבל נהניתי מזה ורציתי לדעת עוד. אז למדתי שבע שנים פיתוח קול אצל יעל כהן-לב, שפתחה לי את כל הצ'אקרות. גיליתי שאני לא רע. עשיתי אודישן להרכב המטאל "Reign Of The Architect" והתקבלתי כאחד מבין שלושה סולנים, הופענו בהאנגר 11, ברידינג 3, בפסטיבלים ברוסיה, אוקראינה, בפסטיבל מטאל בכנרת. יצאתי עם עמית אשכנזי לטור ברים בלונדון".
-אבל אלה לא היו חומרים שלך.
"נכון. התחלתי להלחין שירים משלי. רציתי לבטא את עצמי בצורה קצת אחרת. הכל קרה בבום, לפני כמעט שנתיים. התחלתי לכתוב שירים, והם זרמו החוצה. הקמתי הרכב אקוסטי שלא הלך. רציתי להפיק כמה שירים, לצרוב חומר תחת השם שלי, כדי שאוכל להתקדם כתום גפן".
-על מה כתבת?
"שירים על אהבה נכזבת וכוזבת שנכתבו ברטרואקטיביות מוחלטת, אחרי רומן עם בחורה גרמניה, מארינה, שהתנדבה במקום עבודה שלי, בהוסטל לאוטיסטים מתבגרים בחולון. היא היתה יפהפיה. אין אמת מידה ליופי שלה. יצאתי מהעור שלי והחלטתי להיות קצת אמיץ ולראות מה העניינים. יצאנו, וזה היה רומן חורף מושלם. חשבתי שהיא תחזור הביתה, אבל הגוף והלב חושב אחרת. היא נשארה. התאהבנו. אבל בסוף זה לא הלך. היא נפרדה ממני, ואני התפרקתי לחלוטין. השירים יצאו על הסיפור הזה. הם קפצו במערכת שלי ויצאו החוצה בבום כשנפרדתי מההרכב".
-כיום יש לך אהבה בחיים?
"לא. בדידות מוחלטת. יש אנשים שאני מנגן איתם ומאוהב בהם. אם היתה לי בת זוג ,היה לי הרבה יותר קשה להופיע ולהוציא אלבום. לתת כרגע תשומת לב לעוד מישהו זה קשה".
-איך הגעת לעבוד עם אוטיסטים?
"העבודה היומית שלי היא מדריך במרכז תעסוקה לאוטיסטים בוגרים. עשיתי שירות לאומי בבית ספר 'גיל' למתבגרים אוטיסטים. אתה לא יכול לצאת מהעולם הזה בקלות, כי אתה עובד עם אנשים חסרי ישע ויוצא ממך כל יצר החמלה שחבוי קודם. נכנסת לזה ואני לא יכול לעזוב. אחרי השירות חזרתי לעבוד בקיבוץ וכשחזרתי למרכז הארץ, הלעתי לעבוד במרכז, ששם עבדו דקל מלאך ונור אורבך, אותם חברים שלי מהקיבוץ".
-עשית שירות לאומי.
"הצבא לא רצה לגייס אותי. שאלו אותי שאלות שהתשובות שעניתי עליהן לא היו לטעמם מבחינת פסיכולוגים. צפוי שמי שבא ממשפחה שכולה יהיו לו פסיכולוגים ברזומה. לא שיקרתי להם. שאלו אם היו לי פסיכולוגים, והיו לי 13 פסיכולוגים בכל החיים שלי. זה ישר יצר אצלם סימני שאלה. העבירו אותי לקב"ן. לא באתי בכוונה לצאת מהצבא, לא היה לי רצון לצאת מהצבא, אמרתי מה אני חושב, את האמת שלי. התשובות לא מצאו חן בעיניהם. אצל הקב"ן עושים לך מבחנים שלא משנה מה תגיד אתה תצא במבחן הזה קצת דפוק. כלומר 'דפוק' שצריך 13 פסיכולוגים".
-איך רואה את עצמך?
"ביחס לאחרים אני מאוד סביר, עדין. אם יש בי שיגעון, הוא לא מתבטא החוצה. אני לא יודע מה קרה שם בצבאף אבל החליטו לא לגייס אותי. אז הלכתי לשירות לאומי וזה היה לטובה. תרמתי יותר מאשר הייתי תורם בצבא".
-יש קשר בין הבחירה שלך במטאל בגיל ההתבגרות לבין ההתמודדות האישית?
"הלכתי למטאל כי בגיל ההתבגרות הייתי מאוד עצור, האישיות שלי היתה מאוד מופנמת והמטאל היה כיף, להשתחרר, לשחרר דברים שלא קשורים לשכול, אלא להתבגרות שלי בקיבוץ, שדורש דברים מסוימים שלא התאמתי אליהם. יש בקיבוץ דרישה להיות חברתי ולעזור הרבה, להיות סוציאלי. ואני לא כזה סוציאלי. לכן קל לי יותר עם האוטיסטים, כי אני לא צריך להתחבר ממקום של חברות אישית. במפגשים חברתיים קשה לי מאוד להתמודד".
-איך אתה רואה את ההשפעה של הילדות בקיבוץ?
"יש משהו בקיבוץ שהוא לא תמיד סבלני לפי אנשים רגישים. הרגישים חווים ריחוק הרבה יותר בקלות. חווים ניכור בצורה קלה. אתה מקבל חדר לבד בגיל צעיר ואתה יכול להתבודד מאוד מהר בחיים, הלבד הזה מתבטא במוזיקה. למשל, שלום חנוך כשעוד היה בקיבוץ, אתה שומע בשירים שהוא כתב שם נער או אדם בודד, מתוך חברה שדורשת חברה, ויש לו שאיפה להיות גדול יותר. השירים שלו בודדים והבדידות מקבלת ספוט עליה וחופש".
-וספציפית בקיבוץ דורות?
"היה לי טוב שם. הקיבוץ עצמו - לא הייתי שותף אליו. הרגשתי אאוטסיידר. אני מרגיש בבית רק אצל ההורים. אני לא מרגיש קרבה אמיתית לקיבוץ עצמו ולפילוסופיה שלו. זה גרם לי להרגיש בנוח בתל אביב, בלי רגשות אשם".
-בדור שלכם סמים היו כבר חלק מההתבגרות?
"כן, אנחנו כבר דור שסמים קלים היו לו נגישים יותר כשגרנו ב'שכונה', בשכונת הנעורים. בטח, בקלות. הסתרנו את זה יפה. עד שעלו אלינו. כי מרחק הפך להיות למשהו שקל לסגור. נגישות לא הפכה לאישיו. הקיבוץ נהיה יותר פשוט ופתוח. הרבה אנשים מבחוץ נכנסו, הרבה יצאו החוצה. נפתח שער, לצאת, לחזור, לתמרן".
-איך המשפחה שלך מתייחסת למוזיקה?
"היא מקבלת אותי בידיים פתוחות. נותנים לי ספייס וכל עזרה שצריך. באיזשהו מקום רציתי להוציא אלבום, כדי שאמא שלי תוכל להשמיע לחברים ביום שישי. יעני מוזיקאי גדול שהוציא דיסק. האמת שאין לי הרבה זמן לשאול את המשפחה מה הם חושבים. אני כל הזמן מתעסק בדבר עצמו, בהתנהלות. אין לי זמן להסתכל מבחוץ, אז עוד לא שאלתי ולא יודע מה חושבים".
*תום גפן ישיק את אלבום הבכורה בהופעה שתתקיים ביום רביעי, ה-27 באוגוסט בתאטרון "תמונע" בתל אביב.