אין תמונה
שוב לבד בדרכים עם גיטרה אקוסטית. אסף אבידן בלי המוג'וז

מי שמתקשר לטלפון הסלולרי של אסף אבידן שומע את "My way" של פרנק סינטרה מנגן בפאנטון. הבלוזר-רוקר הכי גדול שצמח כאן בעשור האחרון מעריץ אומנם את בוב דילן, ואף פתח את הופעתו באיצטדיון רמת גן בקיץ האחרון, אבל בוחר לקבל את פני מי שפונה אליו אישית עם השיר הנצחי הזה של סינטרה.

עושה את זה בדרך שלו

ובאמת, אפשר להגיד הרבה דברים על אבידן, אבל הוא עושה את זה בדרך שלו, המיוחדת, האישית. אחרי ארבע שנים עם להקת הליווי הצמודה, ה"מוג'וז", הוא החליט באומץ לפרק את החבילה וללכת למופע ואלבום אחר, רק הוא עם גיטרה אקוסטית (וקצת פסנתר) וקרני פוסטל עם צ'לו. זה ההרכב איתו יופיע ב-24 בנובמבר במסגרת פסטיבל "הפסנתר מארח" במרכז סוזן דלאל בתל אביב. זה ההרכב איתו הוא חורש לאחרונה את אירופה - 13 הופעות בצרפת, חמש בגרמניה, עוד אחת באוסטריה, ואחר כך כבר הקלטות של אלבום חדש, שנכתב בימים אלה, חלקם כבר כיכבו במופע המיוחד שנתן במגדל דוד בירושלים עם סופר-גרופ של נגנים ושלומי שבן, כשהנטייה היתה לכיווני הבלוז, הג'אז ואפילו נגיעות "קלאסיות".

"הגרון שלי רגיש לכל וירוס הכי קטן, אז אני שומר עליו כמו אתלט"

וכשאבידן בדרכים, הוא צריך למצוא מה לעשות כדי להעביר את הזמן עד להופעה ונזהר שלא לחלות. "אני אוהב להופיע, כשאני על הבמה טוב לי, אבל 99 אחוז מהזמן באירופה אתה על הכביש, במלון, במטוס, בחדר אמנים וזה מעייף ברמות-על, אתה רק מתגעגע הביתה. שלא יישמע כאילו אני מתלונן, זה לא מספיק רע כדי שלא ארצה לעשות את זה", הוא אומר בראיון מיוחד ל-mako. "אבל הטורים האלה מעייפים מנטלית, כי אתה מחכה הרבה זמן וצריך לשמור על פוקוס לא להיות חולה, כי כשמתחיל משהו הכי קטן זה מיד משפיע על היכולת שלי לשיר. הגרון שלי רגיש וכל וירוס גרון הכי קטן אני תמיד תופס, או אלרגיות וכל מיני חארות. אז אני שומר על עצמי, ישן נכון, אוכל נכון, כמו אתלט כזה. זה מבאס והנסיעות הורגות. לא נוח לך. נסיעה של שמונה שעות ברכבים זה הכי מעייף שיש. במוג'וז היינו באוטובוסים היום זה עם ואנים, שלושה ארבעה אנשים, בואנים וטיסות".

אסף אבידן מגדל דוד (צילום: שרון רביבו)
"יותר קשה להחזיק הופעה כשאתה לבד, כל הלחץ עליך וכמעט אין לך עם מי לחלוק אותו". אסף אבידן בהופעה | צילום: שרון רביבו

-איך התקשורת עם הקהל הצרפתי?
"צרפת מדינה גדולה עם ערים מרכזיות ופריפריה. אתה מגיע למקום שבחיים לא חשבת שתגיע אליו, איזה חור, ובאים 300 איש והמועדון סולד אאוט והם מבינים כל בדיחה וכל סיפור. ויש מקומות שאתה מספר סיפור ורואה פיות פעורים כי רובם לא מבינים אנגלית. התפקיד שלי הוא להיות קשוב לדיאלוג הזה, אני לא עושה שבלונה אלא מתאים את ההופעה למקום. מבחינת כמויות אז בפריז היינו ב'לה סיגל' עם 1300 מקומות מלאים, והיו מקומות של 400, 300, 250 איש".

"האלבום הבא יהיה עם לופים, סאונד יותר אלקטרוני, תופים מוזרים"

-אתה כותב בדרכים?
"לא, אני לא מצליח לכתוב שירים שם בטורים, אבל אני באפקט של ספוג - חווה המון וסופג. ביום שאני מגיע לארץ זה מתפרץ. עכשיו הייתי שבוע בבית וכתבתי ארבעה שירים. בחו"ל אני אוסף חוויות ומעביר את הזמן בצפייה בסדרות מטופשות במחשב, בלשמוע הרבה מוזיקה ואני גם שומע הרבה הרצאות, על כל נושא שבעולם. ככה אני מלמד ומחנך את עצמי, ולומד קצת צרפתית, מעסיק את עצמי עד ההופעה".

-כמה שירים חדשים יש לך?
"יש לי יותר מדי שירים חדשים, הרבה יותר מאלבום, בסגנונות שונים, יש לי חומרים לשניים-שלושה אלבומים, ששניים מהם כנראה יגנזו לעד. בדצמבר-ינואר אכנס לאולפן להתחיל להקליט. אני מפנטז על מיקסים בפברואר ושהאלבום יהיה מוכן במרץ וייצא ביום ההולדת שלי, ב-23 במרץ. האלבום 'The Reckoning' יצא ב-23 במרץ 2008, ואני רוצה שהחדש ייצא בדיוק ארבע שנים אחריו. מסביבי הרוב סקפטיים לגבי היכולת שלי להספיק לסיים אותו, כי לא כל נבחרו אליו עדיין כל השירים, אבל זאת התוכנית".

אסף אבידן חימום דילן (צילום: עמית סלונים)
"אני רוצה שהאלבום החדש ייצא ב-23 במרץ, יום ההולדת שלי, בדיוק ארבע שנים אחרי 'The Rckoning'" | צילום: עמית סלונים

-מה אתה מתכנן בו?
"לא מתוכנן קונספט כמו ב'Through The Gale', ומצד שני גם לא אוסף אקלקטי של שירים. יש קו מקשר מוזיקלית וטקסטואלית. לא קונספט עם סיפור, אבל מאוד שונה ממה שעשיתי עד עכשיו. תהיה בו הפלטה של הסאונד שאני עושה לבד בבית. לגבי השפעות קשה לי לומר, אבל יהיו לופים. לופים תהיה תמה מאוד גדולה באלבום הזה. לא יודע אולי איך לגיד את זה נכון, כי אסוציאטיבית המילה 'לופים' לוקחת למקומות שאולי אני לא מתכוון אליהם, אבל אלה שירים שלא משתנים הרבה לאורך השיר. התמה הרפטטיבית הזו מעניינת אותי, תופים משונים מעניינים אותי, דברים עם הרבה ריוורב, לכן יהיה לזה סאונד יותר אלקטרוני. זה נשמע רע, אבל שישמעו ויגידו לי מה חושבים".

"התחלתי לבד מול קהל ויש שם משהו שלא יכולתי לוותר עליו"


-מה צפוי במופע האקוסטי בפסטיבל הפסנתר?
"רוב ההופעה אני מנגן בגיטרה אקוסטית ופסנתר שלושה שירים, קרני בצ'לו ושיר אחד בפסנתר. ההופעה שונה מההופעות עם המוג'וז, למרות שגם אז מדי פעם, כל חצי שנה בערך עשיתי הופעה אקוסטית בזאפה לזכור את עצמי באקוסטית. גם בהופעות הגדולות, נניח בבארבי, היה לי חשוב לבצע שיר או שניים לבד מול הקהל, כי ככה הרי התחלתי ויש שם משהו שלא יכולתי לוותר עליו. עכשיו טוב לי לחזור אליו. אני אוהב להגיש את השירים כמו שהם, להתרכז בטקסטים, בהגשה, בנגינה שלי, לתקשר עם הקהל, לספר סיפורים. זו הופעה נינוחה ואני יושב ברובה, ולא עשיתי את זה כמעט בחיים. אני אוהב את ההופעה הזו, נוח לי איתה, היא מרגישה לי כנה, אמיתית ונטולת פוזה".

אסף אבידן, ג'ון לנון בהיכל (צילום: ענבל מור)
"באלבום הבא יהיו שירים שלא משתנים הרבה לאורך השיר. התמה הרפטטיבית הזו מעניינת אותי". אסף אבידן | צילום: ענבל מור

-יותר קשה להחזיק הופעה שלמה כשכל הפוקוס עליך?
"כן, הרבה יותר קשה מבחינת להחזיק את ההופעה כמות הלחץ שיש עלי, אין לי את החברים לחלוק את זה איתם. אין לי גיבוי, אני לא נשען על נגינה או על זה שיש משהו יותר פשוט בציפיות של רוק. ברוק הקהל רוצה לזוז והמבנה של המופע יותר ברור לי. עם המוג'וז היה קל לעניין, מעלים ומוקידים ווליום, פתאום שיר אקוסטי, היתה יותר דינאמיקה. כשזה רק גיטרה וצ'לו ופסנתר נורא מפחיד אותי להיות רפטטיבי. השירים של הלהקה נעשים עירומים ואני משתדל לעניין את עצמי בנגינה ובשירה ומניח ומקווה שזה שומר על הופעה מוצלחת".

"חששתי מהציפיות של קהל שבא לללהקה ומקבל אותי שעה וחצי עם אקוסטית"

קרני פוסטל, הופעה אמדורסקי (צילום: עודד קרני)
"נוח לנו וכיף לנו ומעניין. היא סופר-יצירתית וסופר-מוכשרת". קרני פוסטל | צילום: עודד קרני

-יש חששות?
"ברור שיש חששות כי זה שונה מההופעה עם המוג'וז, ממש מופע אחר. לא מפחיד אותי המופע עצמו כי יש לי את הביטחון העצמי שלי. אני עולה עם המחשבה שלי עם עצמי שזה טוב, ולכן יחשבו שזה טוב. ברור שיש לי חשש מהציפיות של אנשים בחו"ל שראו אותי ביו טיוב עם להקה ובאים ורואים אותי שעה וחצי עם אקוסטית. אבל הטור הזה ביטל לי את החששות. פרסמנו אותו טוב והסבירו לקהל שזה סוג המופע. המקומות שהגענו אליהם הם מקומות של ישיבה והקהל בא עם הידיעה הזו ונתן לי את הגיבוי".

-איך עם קרני פוסטל, ולאן נעלמה הדס קליינמן?
"הכרנו בהופעה בפריז ובהמשך בפסטיבל הג'אז, ככה התחברנו. כיף איתה גם אישית וגם בנגינה כיף לנו. זה טוב וזה נוח ומעניין וחדש. היא גם סופר-מוכשרת וגם סופר-יצירתית. למה לא המשכתי עם הדס? תשאל אותה, אני לא רוצה להיכנס לזה. אני לא רוצה לדבר על שאר המוג'וז, שידברו הם על עצמם".

"ארבע וחצי שנים היינו אחד בתחת של השני"

-למה באמת לא המשכת עם "המוג'וז"?
"אני הרגשתי שאני זקוק לחופש מזה, וכולם הסכימו שצריך טיים אאוט. אנחנו ניגנו ארבע וחצי שנים רצוף, בסטנדרטים קשים. הופענו בארץ ובחו"ל, נסיעות, לחץ, היינו באולפן, ועוד סיבוב ועוד סיבוב, והופעות ממש גדולות, וכל הזמן בתחת אחד של השני. היה נפלא, אהבתי מאוד את מה שעשינו ואני לא מתחרט על רגע, אבל צריך נשימה, גם אמנותית, כדי להיזכר איך זה לכתוב לכיוונים שונים, איך זה להופיע בלעדיהם. מעין בדיקה כזאת מתוך סקרנות של יצירה, וגם אישית".

אסף אבידן והמוג'וז שחור לבן נובמבר 2010 1 (צילום: יוני פזי)
"אני אוהב ומכבד אותם וחושב שהם הלהקה שארצה לעשו איתה רוק". אסף אבידן והמוג'וז | צילום: יוני פזי

-אתם אמורים לחזור לעבוד יחד בעתיד?
"אני מקווה שזה אמור לחזור. למדתי ממערכות יחסים עם אנשים שאף פעם הפסקה היא לא בטוחה,  לפה ולשם, אז אני לא יודע אך זה יסתיים. אני אוהב ומכבד אותם וחושב שהם הלהקה שארצה לעשו איתה רוק. בנינו משהו יחד, זה ברור לי. כרגע אני לא רוצה לעשות את זה. בא לי לנסות את הלבד הזה. לפשוט את כל הדברים שבניתי מסביבי, וגם יצירתית האלבום הולך לכיוון של מעט נגנים, אולי לגמרי לבד, אולי עם נגן או נגנית אחד או אחת, וזה מעסיק אותי נורא".

"אני כותב אחרת, מרגיש אחרת, חושב אחרת, שר אחרת"

-ספר לי על הלבד הזה.
"אני כותב אחרת, מרגיש אחרת, חושב אחרת, שר אחרת. פעם כתבתי בשביל להשמיע למוג'וז ולחשוב לאן לוקחים את השיר. זו פונקציה שלא קיימת יותר. אני לא כותב לכלים או לטעם של אחרים. ואלה דברים מאוד שונים ממה שכתבתי, הייתי עצור עד עכשיו. מבחינת לשיר אחרת יש לי עכשיו הרבה יותר מקום כי אני לא נלחם בתופים, בס וגיטרות, אז השירה שלי אחרת. לא בטוח אם מבחוץ ישימו לב לניואנסים האלה אבל בתוכי קל לי או קשה לי במקומות מסוימים. אבל נשארתי אותו אמן, רק שהתהיות והרצונות והטעם משתנים תמיד ותמיד יש התפתחות".

-הפרידה מהמוג'וז בעצם עצרה את הגדילה של הקריירה מבחינת הצלחה כהרכב רוק.
"הדרך שעשיתי עד עכשיו היתה איתם ובלעדיהם ויש לזה השפעות. אני מפסיד קהל שרוצה רוק ואני מכבד את זה, אבל אולי ארוויח קהל ממקום אחר. אני לא עושה את המתמיטקה הזו, זה לא מעניין אותי. תמיד עשיתי מה שנראה לי נכון אמנותית ואידיאולוגית בתנאים שיכולתי. בא לי לעשות מוזיקה לבד ואני מקווה שזה לא ישפיע על הקריירה ברמה שיעצור אותה. אלה חששות שעברו לי בראש, עשיתי את זה למרות זאת וכרגע זה מתקבל בסדר. אני מקווה שאין מה לדאוג לי. בא לי לעשות אלבום לבד ואם הוא יתקבל טוב או לא, זה כבר לא תלוי בי".

אסף אבידן, רוטבליט (צילום: רועי ברקוביץ')
"כרגע לא מדגדג לי להמשיך עם העברית". אסף אבידן במופע המחווה ליעקב רוטבליט | צילום: רועי ברקוביץ'

-אתה מרגיש רוקר או יוצר שירים, סינגר סונגרייטר?
"גם וגם. אני מרגיש שלא משנה מה אני אכתוב - בעיני עצמי אני רוקר. זה עניין של גישה, אטיטיוד, של איך שאני תופס רוק. אני לא מאמין בהגדרה של פופ-רוק. אלה שני דברים שונים. רוק מיסודו האמיתי, שאני אוהב, צריך ללכת נגד תרבות הפופ ברמה הזו ובכלל, זו צורת חשיבה ודרך חיים. אני מקווה שאני יותר רוקר ממשהו אחר. לגבי השירים החדשים שלי אני לא יכול להגיד שהם רוקיים, אבל בכלל אני לא יודע בעניין הזה, כי מה ההגדרה של רוק? מה זה בלוז ופולק? אני לא מגדיר את המוזיקה שלי. ביחס לאמירה מה זה רוקר ככה הגדירו אותי כי שתי גיטרות, בס ותופים נשמע רוק, אבל לא השתנה אצלי כלום. אני סינגר-סונגרייטר הבוטום ליין שלי זה לספר סיפור וליצור רגש ולתקשר אותו החוצה".

"את החיים האישיים שלי אני משאיר לעצמי"

-שרת בעברית במופעי המחווה ליעקב רוטבליט ומאיר אריאל. מדגדגת לך העברית?
"לא כזמר ויוצר. אני קורא עברית, שירה ודברים כאלה, פשוט לכתוב בעברית לא יוצא לי, זה לא שלי. היה רעיון לכתוב בעברית שירים לאחרים, כי אני לא מרגיש טוב לכתוב לעצמי, אבל אלה רעיונות שבאים והולכים. לא דגדג לי בינתיים לשיר עוד קצת בעברית. אם יהיה איזה קאבר, או אירועים שארצה להתארח בהם עם איזה שיר יפה, אז יהיו עוד כאלה, אבל לכתוב לעצמי אני לא רוצה. לכתוב יוצא לי באנגלית וטוב לי עם זה. אני מרגיש שככה אני מבטא את עצמי הרבה יותר טוב".

-מה בעניין הרחבת המשפחה?
"את החיים האישיים שלי אני משאיר לעצמי, למה זה צריך לעניין מישהו?".

-גם אתה היית רוצה לקרוא על החיים האישיים של בוב דילן.
"האמת, אתה צודק".