דייר בית "האח הגדול" אבי לוי הצהיר על עצמו כבר בתעודת הזהות שלו, שהוא מעריץ אדוק של להקת הרוק "לד זפלין". עד כדי כך הוא מעריץ אותם, עד ששינה את שמו בתעודת הזהות ל"אבי לד זפלין לוי". אולי לוי החביב ומרובה הבדיחות קצת הרחיק לכת בהערצה שלו, אבל מצד שני יש לו את כל הסיבות שבעולם להעריץ את "לד זפלין", אחת מלהקות הרוק הטובות, החשובות והמצליחות בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית. ולא רק לו - ל"לד זפלין" יש המוני מעריצים בישראל, כפי שניתן היה להבחין במצעד מיוחד שנערך לפני שלוש שנים בקרב חובבי רוק קלאסי, ובו נבחרה "לד זפלין" כלהקה הטובה בכל הזמנים, אפילו לפני הביטלס.
אפשר בקלות להבין את אבי לוי, בן ה-57, יליד 1956. הוא גדל והתבגר בסוף שנות ה-60' ותחילת שנות ה-70' - שנות הפריחה הגדולות של "לד זפלין", שהוקמה בשנת 1968 והתפרסמה בבריטניה וארצות הברית בסיבובי הופעות עוד בטרם הוציאה את אלבומה הראשון בינואר 1969. לוי גדל בשנים שבהם הפכה "לד זפלין" לאחת מלהקות הרוק הגדולות, המצליחות והחשובות בעולם (למרות שמעולם לא היה לה להיט במקום הראשון באמריקה). היא חתומה, בין היתר, על ייסוד וביסוס סגנון הרוק הכבד והבאתו למיינסטרים של מוזיקת הרוק, כחוליה רוקנ'רולית שמקשרת בין הבלוז השחור של שיקאגו (הם העריצו את שלושת ה-W: מאדי ווטרס, ווילי דיקסון והאוולין וולף) דרך הרוק ועד להאבי מטאל.
כל מי שהתעניין במוזיקת רוק באותן שנים לא יכול היה להתעלם מעוצמתה ומקוריותה של הלהקה, שלצד להקות אחרות כמו הרולינג סטונז, הדורז, דיפ פרפל, the who, ופינק פלויד, סימלה את המשך מרד הנעורים של שנות ה-60' לתוך שנות ה-70', והדביקה את אבי לוי ובני דורו באהבת הרוקנ'רול, כז'אנר שדרכו מבטא הנוער את ההתרסה שלו כלפי דור ההורים. גל אוחובסקי, מבקר המוזיקה של mako, כתב ש"דורות של גברים, בעיקר גברים, השתמשו במוזיקה של לד זפלין להגדרת מרד הנעורים, להפוך מנערים לגברים. יש משהו כוחני במוזיקה הזאת, אבל באותה מידה יש בה נשמה ועומק... מי לא מכיר את חוויית לד זפלין? אפילו ברק אובמה שהעניק להם לאחרונה פרס מפעל חיים טען שגדל עליהם".
עם זאת כדאי לציין, ש"לד זפלין" לא הטיפה למרד בממסד או במבוגרים, אבל כן הציעה אופקים חדשים של מחשבה, עומק מוזיקלי ויצירתי, שפת רוק צעירה וסוחפת, איכות מוזיקלית מקסימלית, גיבורי רוק מצויינים להזדהות איתם ואופציית בילוי מאוד "קולית", עבור נערים כמו אבי לוי, שחיו אז בישראל והמוזיקה של "לד זפלין" הגיעה אליהם דרך תקליטים, השמעות ברדיו וגרסאות כיסוי של "להקות קצב" ישראליות.
מה היה כל כך מגניב ב"לד זפלין"? חברי ההרכב נחשבו, כרוקיסטים, למוזיקאי-על: הגיטריסט ג'ימי פייג', שהביא לעולם את השימוש בקשת של כינור בנגינה בגיטרה חשמלית, שכלל את השליטה והנגינה בגיטרה עם אפקט הדיסטורשן ונחשב עד היום לאחד מחמשת הגיטריסטים הגדולים בהיסטוריה של הרוק, בכל סקר או מצעד אפשרי. הסולן הכריזמטי רוברט פלאנט, בעל הקול הייחודי והכובש, ששר גבוה מאוד, הגדיר מחדש את המושג "זמר רוק", חתום על ביצועים שמעטים יכולים להתקרב אליהם והשפיע על מאות זמרי רוק בהיסטוריה.
המתופף המנוח ג'ון בונהם, נחשב משך שנים למתופף הרוק הגדול בכל הזמנים, רבים ניסו לחקות אותו ורק מעטים הצליחו. מותו בגיל 32, בספטמבר 1980, עקב שתיית יתר של אלכוהול, הוביל לפירוק הלהקה. הבסיסט (והקלידן) ג'ון פול ג'ונס, בעל הצליל הבלוזי, נחשב לאחד הבסיסטים הגדולים והמשפיעים ברוק והשלים את הרביעייה בכשרונו. פייג', פלאנט, בונהם וג'ונס - ארבעתם יחד, כל אחד מיוחד וגדול בתחומו - נחשבים עד היום להרכב הנגנים וסולן האיכותי ביותר שהיה בלהקת רוק ולמוערכים ביותר על ידי מוזיקאי רוק מכל העולם.
בנוסף, שימשו חברי לד זפלין בעלי השיער הארוך מודל לחיקוי אופנתי עבור המעריצים. הם לבשו בגדים צבעוניים והתקשטו בתכשיטים, מה שהוסיף לאפיל הפסיכדלי שהיה ללהקה. כמו כן התפרסמו אודותיהם ספורים רבים אודות חיי הוללות פרועים, חלקם עם מעריצות הלהקה, שכללו הרבה סקס, סמים ואלכוהול. לד זפלין נהגו לטוב במטוס פרטי ולשכור קומות שלמות של בתי מלון, בהם חגגו מכל הבא ליד ויצרו סביבם מיתולוגיה שלמה של חיי רוקנ'רול, שמעריצים רבים נדהמו מהם ופנטזו עליהם.
אבל מעל הכל - היו אלה השירים, הלהיטים והאלבומים, שהיוו את פס-הקול של אבי לוי וחבריו הצעירים בטבריה של הסבנטיז (ובעוד אלפי ערים ברחבי העולם). לד זפלין חתומה על יצירות מופת בתחום הרוק, שהפכו לקלאסיקות של ממש, ושרדו עד היום. למשל, אלבום ההופעה החיה "The Song Remains The Same" שהפך למיתולוגי בזכות עצמו כתיעוד מיוחד של רביעיית לד זפלין בפעולה על הבמה, עם מרבית הלהיטים הגדולים. בין השירים האהובים ביותר של "לד זפלין" שהפכו לקלאסיקות רוק על-זמניות ניתן למצוא את הבלדה "Stairway To Heaven", שכל גיטריסט מתחיל מנסה לנגן, שיר הרית'ם נ' בלוז "Whole Lotta Love", להיט הכסאח המהיר "Black Dog", היצירה "Kashmir" הפסיכדלית ושימשה השראה לרבים, "Dased and Confused" שמתחיל פסיכדלי, עובר לכבד, ממשיך בלוז ומתפתח ל"רוק מתקדם", הבלוזים האדירים " Since I've Been Loving You" ו-"babe i'm gonna leave you" וכמובן "Immigrant Song", שכוסה על ידי "מינימל קומפקט", הקטע "Rockn'roll", השיר "All My Love" שנגע בעדינות בקיטש, ועוד רבים וטובים.