הם אמרו לה ללכת לגמילה. בהתחלה היא לא הסכימה, אחר כך כן, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. היום לפני שנה, מוצאי שבת, ביום בו איימי וויינהאוס הלכה לעולמה כולם אמרו שהמוות שלה היה צפוי מראש ושלמרות שהוא היה צפוי מראש אף אחד לא עשה כלום, כי כנראה לא היה הרבה מה לעשות חוץ מלהתפלל. אולי הם צודקים, אבל היום, שנה לאחר מותה, ראוי להרהר גם באנשים שהרוויחו ממותה של וויינהאוס, אולי אף ייחלו לו, אולי אף היו יכולים למנוע אותו ולא עשו זאת.
המוות הזה שירת מצויין כל מיני אנשים
כי השנה שחלפה מאז מותה של הזמרת הכי טובה בשני העשורים האחרונים רק העידה עד כמה המוות הזה שירת מצויין כל מיני אנשים. למשל את מנהליה האישיים ואנשי חברת התקליטים שלה, שעבורם איימי החיה היתה נטל, תרנגולת שכבר הטילה בחייה ביצת זהב אחת בדמות האלבום הקלאסי "Back To Black" וספק אם תטיל בחייה עוד אחת, מעין זומבית שמסתובבת על הבמות ועושה מעצמה צחוק - אבל איימי מתה? היא "תרנגולת" שנולדה מחדש, שווה לא מעט כסף, שהניבה, בינתיים, את האלבום המהיר ביותר שלאחר המוות. "lioness: Hidden Treasures", שיצא רק חמישה חודשים אחרי לכתה, חודש לפני המכירות של חג המולד, והפך פריט חובה למעריצים.
מי עוד הרוויח ממותה? למשל אביה של איימי, מיטץ' וויינהאוס, שבשנה האחרונה הפך ליקיר הצהובונים הבריטיים ומתראיין תחת כל עץ רענן, מאשים במוות את בן זוגה לשער של ביתו, הוציא ספר שערורייתי, מלכלך בדמעות תנין, וכמובן חזה את מותה כבר בשנת 2007. מדובר, בואו נודה, בנהג מונית לונדוני, לא הכי חכם, אבל מספיק מחוכם כדי לדעת שבמקום לבזבז כסף על עוד מוסד לגמילה ועזרה נפשית ובאמת להציל את הבת שלו - הפך עם מותה לסלבריטי ומרואיין מבוקש, והוא עתיד יחד עם אמא שלה להתפרנס מהבת המנוחה עוד שנים רבות.
בצד העניינים הרוויחו ממותה של איימי גם הרומנטיקנים הגדולים של הרוקנ'רול, אלה שמאמינים שבעולם הרוק יש באמת כוחות נסתרים הגורמים לגיבורים הכי גדולים למות בגיל 27 ולהצטרף למועדון המפורסם. אלה הם מעריצים מהסוג שמהווה את הדלק של תעשיית הבידור להמשיך ולהנציח למחזר את איימי וויינהאוס בהווה ובעתיד. ליידי גאגא תגלם אותה בסרט? למה לא. הקלטות מן המרתף יצוצו? ברור. רק לפני שבוע הוציא הראפר Nas דואט של שניהם, וגם אצלנו בישראל יש כמה אמנים שישמחו להתפרנס קצת מעוד כמה מופעי מחווה לזכרה של איימי וווינהאוס.
המזל הוא שכאשר אמן גדול מת השירים נשארים אחריו, ואיימי וויינהאוס משאירה מאחוריה קבוצת שירים שחלקם כבר נחשבים קלאסיקות וחלקם ייחשבו כאלה בעוד מספר שנים. נוכל לינות ממנה תמיד. הידיעה הזו מעדנת במעט את האמת העצובה, העגומה, הקודרת. והאמת היא שאוהבי המוזיקה איבדו זמרת גדולה, מיוחדת, יחידה בדורה, שיצרה שינוי, שאמרה משהו. אדל לא היתה אדל בלי איימי וויינהאוס (ולהבדיל, גם אפרת גוש לא היתה אפרת גוש בלעדיה). גם היא, כמוה, זמרת אמיתית, לא מופע ראווה נוסח גאגא, לא מלכת טוויטר כמו ריהאנה ולא קיסרית אמריקנית שחורה כמו ביונסה. אלא זמרת שהיא גם יוצרת אבל קודם כל מבצעת, מגישה. ספק אם תצוץ בשנים הקרובות עוד מגישת שירים טובה כמו איימי וויינהאוס. רק אדל ממשיכה את דרכה, אנדרטה חיה ללבנה עם ההגשה השחורה, והצלחתה הפנומנאלית של אדל היא כמעין מילוי צוואתה של איימי. במותה ציוותה לה את ה"גראמי".
הטוטאליות שלה ניצחה אותה
אבל המורשת האמיתית שאיימי וויינהאוס השאירה אחריה היא מורשת רוקנ'רולית במהותה. והמורשת הזאת אומרת שהמוזיקה, השירים, הם הדבר הכי חשוב, הם הדבר הנצחי, הם אלה ששורדים הכל. חשובים עד כדי כך שבשבילם האמן מקריב קורבנות, לעיתים משלם מחירים יקרים, לעיתים אף בחייו. זו מורשת שלא כדאי ללמוד ממנה את הצד האפל - אף אחד לא מצפה מנערה בת 19 ליפול לאלכוהול וסמים רק כדי שהמוזיקה שלה תהיה נצחית. אבל זו מורשת שכן אפשר להבין ממנה שאתה יכול להיות האיש הכי דפוק, מסומם, שיכור, זרוק ואפילו אידיוט וחסר מזל בעולם - ועדיין אתה יכול להיות מוזיקאי וזמר גדול.
בניגוד לקורט קוביין, שהעדיף להישרף מאשר להתנוון, לאיימי וויינהאוס לא היתה יכולת לבחור. הטוטאליות שלה ניצחה אותה, והפכה לפאטאלית. היא נפלה קורבן להתמסרות שלה ליצירה. והטוטאליות הזו הפכה את היצירה שלה לנצחית, למשהו שנשמע כמו "הם אמרו לי ללכת לגמילה, ואמרתי לא לא לא".