חלפו הרבה שנים מאז הפעם האחרונה בה היפ הופ מקומי כיכב במוזיקה הישראלית. היה קשה מאוד למצוא גרסה בעברית שלא גורמת לנו להחוויר אל מול האימפריה העולמית, ובהתאם המיינסטרים התרחק מהסצנה, והרעיון של היפ הופ בעברית נשאר בלעדי לדג נחש. עד שיום אחד אסימון כלשהו נחת והביא את הבשורה: יש חיה כזו, קוראים לה נצ'י נצ'.
העניין הוא שנצ'י וחבריו לסצנה היו שם כל הזמן. רביד פלוטניק בן ה-27 פועל כראפר כבר יותר מ-12 שנים, וב-4 השנים החולפות הוציא שלושה אלבומים, האחרון שבהם יצא ממש לפני כמה שבועות. כשסאבלימינל והצל היו הדבר הכי חם במוזיקה הישראלית עם שורה של המנונים שכל ילד הכיר ושינן, נצ'י נצ' היה ילד בן 14 עם חלומות הישר מקומפטון/פתח תקווה. "התחלתי ליצור מהסיבה הלא נכונה – מהמקום של לרצות להיות ראפר. לא ממקום שהיה לי מה להגיד. כמו כל ילד חיפשתי ביטוי עצמי, להבין מי אני, במיוחד בגיל הזה של 14-15. אהבתי פופ מחו"ל, אבל ההיפ הופ הישראלי הוא מה שגרם לי לרצות להיות ראפר, ממש התאהבתי בו, בצורה הכי טהורה שיש. אז פשוט נהייתי ראפר, החלטתי יום אחד שזה ככה וזהו".
מתישהו ההתלהבות הציבורית הלכה והתפוגגה וההיפ הופ נדחק מהמיינסטרים הישראלי. הרגשת את הדעיכה הזו?
"זה הקטע המצחיק, לא הרגשתי שום דעיכה כי אני גדלתי בתוכה. נכנסתי לזה ב-2003, התחלתי לעשות ראפ ולהיות מעורה, להכיר הרכבים והופעות. גדלתי בתוך המחתרת – והמחתרת שגשגה. החברים שלי ואני הערצנו את הראפרים שפשוט היו בולטים בסצנה, אז לא הרגשנו דעיכה כי גם לא הרגשנו המראה. הרגשנו ווירדוז, מנודים. ידענו שאנחנו חיים בתוך הבועה של עצמנו, הרגשנו שזה השבט המבודד שלנו ושטוב לנו פה'".
ואז הגיע הרגע הזה בו הקהל הישראלי נזכר שצריך ראפ שהוא לא הדג נחש.
"לא בדיוק. אני חושב שבארץ שאנו חיים בה יש מקום לכל דבר. זה בעיקר תלוי במי שמספק את המוזיקה, וכאן האשמה היא על האמנים, לא על הקהל. ראפרים צריכים להוציא אלבומים טובים ולהיות עקביים. היו ראפרים מדהימים שלא היו עקביים, והיו ראפרים לא טובים שכן היו עקביים, אז תמיד היה משהו מוזר. מה שקרה עכשיו, אם להוציא את עצמי מהמשוואה ולדבר כאוהד היפ הופ אחד למשנהו, הוא שיש כאן ראפרים בשלים. הגלגול השני של ההיפ הופ הוא אחר. הוא יותר ישראלי במהות, הוא כמעט נקי ממניירות, נקי מ'יו יו יו יו'. אין בו שום דבר בנאלי והוא יותר כן. וזה מה שהיה צריך כנראה בשביל שזה יחזור למקום הראוי לו".
כל הדרך מהשטח עד לגלגלצ
אפשר לומר שההיפ הופ המקומי דוחף את המוזיקה הישראלית קדימה ל-2015, מיישר קו עם העולם. זירת ההיפ הופ היא אחת הזירות המובילות והכי מעניינות במוזיקה העולמית, כשדמויות המפתח הן קניה ווסט, דרייק וקנדריק לאמאר. צעירים שמחפשים את זה במוזיקה המקומית המיינסטרימית היבשושית, מתאכזבים ומגיעים להיפ הופ הישראלי. ובכל זאת, מה שאתם עושים שונה ממה שקורה בחו"ל.
"יש קטע כזה לאחרונה שהתקשורת או האמנים עצמם מציגים את ההיפ הופ הישראלי כ'משב רוח מרענן' על המוזיקה הישראלית היבשושית, כמו שקראת לזה. אבל שאף אחד לא יגיד מילה על הרוק הישראלי. אם יש פה אהוד וברי וכנסיית השכל ודודו ושלום, אף אחד לא יגיד מילה. אנשים אומרים 'היפ הופ זה חדש, רוק זה משעמם', אני אומר, 'סתום ת'פה'! רוק מעניין את כולם תמיד. הבנתי לפני כמה שנים שאני אוהב מוזיקה ישראלית, והתחלתי לחפור בדברים, זה החיבור האישי שלי. גם טונה, אגב, הוא מאוד כזה, אני יכול להעיד כי אני חבר מאוד קרוב שלו. אני רואה כתבות שאומרות 'ההיפ הופ הישראלי בא להצלה' – חרא, זה שטויות. זה עוד חלק במשוואה הזו שנקראת המוזיקה הישראלית, זה הכל. וזה לא שמישהו נכנס בסערה, אנשים פשוט עושים מוזיקה. מנסים להגדיר את זה, אז קוראים לזה 'היפ הופ ישראלי'. שזה נכון, אני לא אומר שלא, אבל החזרה הזו היא בעצם כמה אנשים ספציפיים שעשו עבודה טובה בלעשות מוזיקה מגניבה, ייצרו ביקוש".
בסופו של דבר זה מיתוג סקסי, אנחנו רואים את ההיפ הופ קורה בעולם ורוצים להיות שם. ומה לעשות, גם משתעממים. גם אני גדלתי על הרוק הישראלי, עדיין אוהבת, ונכון, היום גם ברוק קורים דברים מטורפים. אבל בסופו של דבר אתה רוצה להתקדם עם העולם, שואל למה אין את זה פה. ואז יום אחד נוחת עליך שיר כמו "קפה וסיגריה". כשזה קרה לי, לא הבנתי איפה זה היה עד עכשיו.
"אני חושב שאם פעם זה בא מהתקשורת אל הקהל, אז הפעם זה בא ההפך – זה בא מהשטח. הופענו המון לאורך שנים, ייצרנו מוזיקה והתמדנו בזה, ואז פתאום זה הגיע לצינורות המקובלים. אז אני לא אגיד שאין לי מושג – אני מבין מה קרה. אני יודע שגלגלצ התחילו להשמיע, ושזה היה מדהים. אף אחד לא ציפה לזה, בטוח שלא אני. ופתאום ראיונות, פתאום גם טלוויזיה. אבל קהל בהופעות ברוך השם, טפו טפו, איכשהו תמיד היה. ואני מקווה שגם אחרי הגל הזה, כשאולי כבר אהיה פחות סקסי ופחות יזמינו אותי לראיונות או לטלוויזיה, עדיין יהיה קהל בהופעות בעזרת השם. כי זה כל מה שמשנה, בתכל'ס".
מסמנים אותך כחלוץ של כל זה, כמוביל. אתה גם מרגיש ככה?
"לא. אני מכחיש כל קשר למיתוג הזה ששמים אותי כראשון שעשה בתקופה האחרונה. אנשים כמו טונה ולוקץ' הם בהרבה מובנים המנטורים שלי, שהדריכו אותי שנים. אז אולי אני זה שניגנו אותו בגלגלצ לפני שנתיים, אבל אני חלק מסצנה. כל אחד קרע את התחת, יש פה אנשים שעושים דברים מדהימים".
מה אהוד היה עושה?
הוצאת עכשיו אלבום חדש. האלבום הקודם "בור ועם הארץ" יצא ב-2013, אבל לקח זמן עד שקלטו ואימצו את זה. נוצר מצב שהרבה אנשים נחשפו אל השירים מהאלבום הקודם ומיד אחרי זה קיבלו כבר את האלבום החדש. אתה מרגיש שהופעל עליך לחץ?
"כן, אני מרגיש שזה יצא מטווח השליטה שלי, לא אוהב שזה קורה. כש'בור ועם הארץ' יצא ועשה את שלו, הרגשתי 'רגע רגע רגע, לא לא, אני לא יודע מה לעשות עכשיו'. אני יודע איך לנצח אחרי הפסד, לא להביא ניצחון אחרי ניצחון, להיות דחוי ולא מוכר ודווקא מהמקום הזה להראות מה אני שווה. אבל ידעתי שאני לא רוצה לעשות את אותו אלבום, לא אותו סגנון. אנשים אמרו לי 'זה היה הסינגל אז תעשה כזה', התעלמתי מהכל. וזה עבד, אני רוצה להאמין, כי באתי ממקום נקי וטהור. אני לא נכנס למקומות האלה של מה יצליח יותר ומה יצליח פחות, הרדיו לא היה משוואה במוזיקה שלי, עד היום אני לא מצליח להבין למה ואיך. אני רוצה להיות ממשיך דרכם של הגיבורים המוזיקליים שלי, כל פעם שאני בסיטואציות בחיים שלי שדורשות החלטה אני אומר לעצמי 'מה אהוד היה עושה'. אני בספק שאהוד בנאי אחרי 'הפליטים' ו'עבודה שחורה' אמר 'אוקיי, מה עכשיו אני אביא'. הוא פשוט הלך וחיפש את עצמו, זה מסע מוזיקלי. החיים של אמן הם מסע, הדרך היא פתלתלה".
לאחרונה כתבת בפייסבוק על המפגש שלך עם אהוד, היה מאוד מרגש לקרוא. כתבת שממש נמנעת מלהיפגש איתו. למה?
"אף פעם לא ניגשתי אל הראפרים האהובים עליי כמו שניגשים אליי היום בלי שום סינון, לא העזתי. אני ביישן במהותי, המקומות האלה לא נוחים לי, אבל אני מתגבר על זה לאט לאט".
מה פתח תקווה מסמלת בשבילך?
"שילוב של הרבה דברים. זה המקום של לייצג את המקום שבאת ממנו ועיצב אותך. וזה נורא מצחיק אנשים שאני אומר שאני מפתח תקווה, 'יה, פתח תקווה!'. היא הכי לא קומפטון, לא ניסיתי לייצר תמונה שהיא עיר של היפ הופ – ההפך, אני וחברים שלי היינו עוף זר. אבל זה מה שזה, אנחנו אוהבים אותה עם כל החרא".
אז האלבום החדש נוצר תחת לחץ, אבל הלחץ הזה יצר משהו מאוד מזוקק ואמיץ. באלבום הזה התמודדת עם נושאים יותר רגישים ואישיים. זה תמיד דורש המון אומץ אבל במיוחד כשאתה יודע שכל העיניים נשואות אליך.
"ככל שאני מתבגר אני מבין יותר דברים על החיים שלי, ועל דברים שקרו ודברים שאני רוצה שייקרו. אז שמתי לעצמי איזשהי מטרה מהאלבום השני ("בור ועם הארץ"), שם נפתח לי איזה סכר רגשי, להתפתח ולשנות ולגוון, ותמיד לסקרן ולהביא טעם חדש. להראות צדדים בי שעוד לא הכרתי. זה חלק מזה. אני נורא מפחד ליהנות משיר שעשיתי, ואז לעשות עוד אחד כזה. אם דיברנו על קניה ווסט וקנדריק, הם הכי כאלה בעולם, משתנים לכיוונים מטורפים, ואני לא אמיץ כמוהם, אין לי את הזכות. להם אין שכר דירה על הראש. לי אפילו אין דירה, אני גר עם אבא שלי כי אין לי כסף להשכיר, אני במקום שאני צריך לבנות את עצמי".
מוקי ידע לפני כולם: "אתה ראפר גדול"
אתה שואב השראה גם מהיפ הופ מעבר לים?
"מאוד. קנדריק לאמאר שינה לי את החיים, עשיתי את האלבום הזה בגלל "Good Kid M.a.a.d City" (האלבום השני של לאמאר שיצא ב-2012 – נ.ב.). הוא הציב רף חדש ללהיות MC, אני שומע היפ הופ הרבה שנים, אבל מבחינתי הוא אחד הגדולים אי פעם, בקלות. גם קניה הוא השראה מטורפת עליי, וגם את דרייק אני מאוד אוהב, מאוד אוהב היפ הופ חדש".
מפתיע לשמוע שאתה אוהב את הזרם הזה, שהוא יותר מיינסטרימי.
"יכול להיות שזה יותר קומוניקטיבי, פחות אנדרגראונד, אבל זה משב רוח מרענן – עוד פנים להיפ הופ. זה הקטע בהיפ הופ, יש מקום לכל כך הרבה דברים, זה אף פעם לא חד גוני".
אתה מרגיש שגם בישראל זה ככה?
"כן גם בישראל. יש לך את כהן @ מושון, פלד, אורטגה, הדג, סדאייל, בן בלאקוול. זו סצנה פיצית ותראי איזו ורסטילית היא. אתה לא שומע שורה שהיא אותו דבר, כל אחד שואב השראה ממקור אחר וזה מדהים בעיניי".
מתרגש לקראת ההגעה של קניה?
"בטירוף, כבר קניתי כרטיס. יש לי ציפיות מאוד גבוהות".
במוצאי שבת תשתתף בפסטיבל בום בוקס, שאוצר אותו פילוני. הוא מביא לשם את מוקי, דודו טסה, הדג נחש, בלקן ביט בוקס ועוד רבים וטובים – שאין להם שכר דירה על הראש. איך זה מרגיש?
"הליינאפ הזה הוא ממש אבסורד, רובם אם לא כולם השפעות ממש גדולות שלי. דודו טסה והדג נחש, מוקי ובלקן, שי צברי, מרסדס בנד, קרולינה. אז להיות שם זה פסיכי. אני חושב שיש לי עוד כמה שנים בשביל לעמוד עם האנשים האלו על אותה הבמה אבל התמזל מזלי ובחרו אותי. הראש שלי כרגע הוא בהשקת האלבום (בבארבי ב-10.9, הכרטיסים אזלו – נ.ב), אני אפילו לא קולט שיומיים אחרי זה אני מופיע מול זיליון אנשים. זה אתגר עצום ואני אוהב אתגרים, אני מתכונן לזה כמו רוקי".
אם כבר מוקי, מה אתה חושב על ההחלטות שהוא עשה בשנים האחרונות?
"אני זוכר שנכנסתי הביתה איזה יום ואבא שלי ראה 'הכוכב הבא', פתאום אני רואה את מוקי שם והדבר הראשון שיצא לי זה 'איזה גבר'! כיף לראות את מוקי כמו שאני מכיר את מוקי, חוצב להבות וקוטל ורב שם – כי זה מוקי. לא מזמן שמעתי שגלעד כהנא סירב למיליון שקל כדי להיות שופט בריאליטי. אחויה אני לא יודע אם הייתי מסרב, אני צריך מיליון שקל, זה היה עוזר לי מאוד, אני לא יודע מאיפה הביצים. בגיל 40 מי יודע איפה אהיה בחיים ואת מי אצטרך לפרנס. אז כנראה צריך לדעת לבחור את המלחמות שלך בחיים. אני מכיר את מוקי מ-2011 בערך, שלחתי לו את הסינגל הראשון שלי 'גודזילה' וכתבתי 'אם יש לך זמן אשמח שתקשיב'. תוך עשר דקות הוא כתב לי חזרה 'אתה ראפר גדול', זה היה מדהים. מאז אנחנו מדברים מדי פעם, ובארבע השנים שאני מכיר אותו הוא אותו בן אדם בדיוק".
ההשקה הקרובה תהיה הסולד אאוט הראשון שלך בבארבי, אבל אתה ממלא הופעות כבר תקופה. אנשים מכירים את כל המילים, חולצות של "בום שקאלאק". זה לא מה שהיה לפני חמש שנים.
"נכון, זה היסטרי. אבל השינוי הוא לא קיצוני כי זה נעשה נורא בהדרגה. להשקה של האלבום הראשון של פרודוקס, ההרכב שהייתי חבר בו, הגיעו 300 איש. אחרי זה לאלבום סולו הראשון ב-2011 הגיעו 500 איש, ולאלבום השני הגיעו 700. אז זה לא שהתעוררתי יום אחד ופתאום יש מלא קהל, קרענו ת'תחת על זה, אני והסובבים אותי. המסע הזה לאסוף אנשים בכל הארץ הוא עבודה סיזיפית, מדרגה אחר מדרגה לאורך הרבה שנים. לאנשים שלא חוו את זה זה נראה בבום, אבל זה איטי עד כאב. אבל לא הייתי עושה את זה בשום דרך אחרת".
איחולים לשנה החדשה?
"שנמשיך לעשות מוזיקה טובה ונהיה בריאים ומאושרים. לא להתעסק בחרטות – המלצה חמה".
נצ'י נצ' יופיע במוצאי שבת הקרובה בפסטיבל בום בוקס. בין 18 משתתפי הפסטיבל תמצאו גם את הדג נחש, שב"ק ס', מוקי, קרולינה, קפה שחור חזק ועוד רבים וטובים שיכניסו קצב לפארק נחל חדרה עד אור הבוקר. לרכישת כרטיסים: אתר פסטיבל בום בוקס