סטיבן ווילסון, אחד המוזיקאים האהובים על חובבי רוק אלטרנטיבי, מופיע הערב בישראל. המנהיג של "פוריויין טרי", חצי מהצמד "בלאקפילד" עם אביב גפן, ואמן שאוהב לעשות רעש איכותי על הבמה, שמח לספר שהפעם מדובר במופע סולו בשם "The Raven That Refused to Sing". "אני עולה לבמה עם להקה משלי, זה פרויקט שעבדתי עליו כל חיי", אומר ווילסון. "התחלתי להקליט אותו לפני חמש שנים. לקח לי כל הקריירה להגיע לנקודה של ביטחון עם הקונספט שרציתי, על השם שלי".
-אתה חוזר לתל אביב, עיר שבה אפילו גרת.
"תל אביב זו אחת הערים הכי אהובות עלי. יש לי היסטוריה וחברים במקום הזה. לכן זו התרגשות גדולה יותר. מבחינתי תל אביב היא כמו לונדון. אלה המקומות שיש לי בהם הכי הרבה חברים והיסטוריה, מקומות שבהם חייתי עם אנשים. לונדון ותל אביב הן הערים הכי טובות בשבילי לנגן בהן".
-במה שונה פרויקט הסולו שלך מאלבומים קודמים?
"זו פעם ראשונה שאני מחבר את כל האספקטים שלי לדבר אחד. כל מה שעשיתי ב'פרוקיופיין' או 'בלאקפילד' ופרויקטים אחרים, בדרך כלל הם התמקדו באספקט מסוים של המוזיקה שלי. עכשיו זו פעם ראשונה שבא אני מביא את הכל יחד. יש בלדות פסנתר, יש 'ספייס' רוק, 'רוק מתקדם', אלקטרוני ואינדסטריאל, הכל שם ומחובר יחד בפעם הראשונה. זו התמונה השלמה שלי, של האישיות המוזיקלית שלי".
-אתה מצליח להסתכל על עצמך מהצד?
"להיות אובייקטיבי סותר בעיני את ההגדרה שלך כאמן. כי כאמן אתה חי בפנטזיה, בעולם פנטסטי, זה חלק מהקסם של להיות מוזיקאי. האם אתה יכול לזהות את הזרמים באישיות שלך? לדעתי אפשר להבין את החולשות של עצמנו ככל שהזמן חולף. אני יכול היום להגיד על עבודות שלי מהעבר שהן היו בוסר וכאילו לבטל אותן, למרות שהיו נכונות לי לזמנן. יש קהל שעדיין אוהב אותן, אבל לדעתי היום אני אמן הרבה יותר טוב והמוזיקה שעשיתי פעם לא משתווה למה שאני עושה היום. בדרך כלל אני צריך ארבע-חמש שנים של פרספקטיבה כדי לשפוט מה היה הצלחה אישית או מוזיקלית. מה שאני עושה כרגע זה גדול, אחרת לא הייתי עושה את זה. זה הקטע של להיות אמן".
-אילו השפעות אתה סופג?
"בעיקר מקולנוע וספרות. האלבום החדש מושפע מספר של סיפורי קאלט, קלאסיים, גותיים. כל שיר מייצג איזה סיפור ממנו, הדיס קמעוצב כמו ספר. בהופעה אנחנו מקרינים סרטים ווידיאו ארט כדי ליצור חוויית מולטימדיה קולנועית בהופעה. יש הרבה מוטיבים באלבום, סיפורים על פחד ממוות, בדידות, חרטה, הרבה אלמנטים אונייברסליים שהם חלק מהסיפור הגותי הקלאסי. בשבילי זה כלי מצויין לחקור את הדברים האלה".
-באנדרסטייטמנט, אתה ממש לא "קראוד פליזר"
"אני לא יכול להיות כזה, זה לא בקטע שלי. אני לא יכול לעשות מוזיקה שתרצה אנשים. זה ההבדל בין מוזיקאי ואמן לבין בדרן. בדרן יכול להסתכל על הקהל ולתת לו את מה שהוא רוצה. הוא יכול לספק את הדרישה. אני לא יכול לעשות זאת. כבר בתחילת הקריירה שלי הבנתי שאני יכול רק לעשות מה שאני רוצה. יש לי מזל שמצאתי קהל שיאהב את המוזיקה האנוכית שלי. אנשים אחרים אולי לא מוצאים קהל. היום אתה חייב להיות אנוכי, להביא את האמונות, המחשבות והרגשות וליצור מראה שאנשם יביטו בה וימצאו בה, במוזיקה, את עצמם. יש לי מזל שהרבה אנשים ראו את עצמם במראה שלי. אני לא במיינסטרים, לא ברדיו, לא בטלוויזיה, לא במגזינים, אבל יש לי קהל אדוק שהולך איתי, מרגיש חזק את המוזיקה שלי ואוהב אותה".
-התכונה הזו חיברה אותך עם אביב.
"נכון, למרות שהוא עושה שירי ופ מושלמים של שלוש דקות ואני כותב שירים באורך 15 דקות. אביב עושה מה שהוא אוהב לשמוע, שירי פופ של שלוש דקות, אבל הוא כותב בהם על דברים קשים, דיכאון, לב שבור, אכזבה, ייאוש, פוליטיקה, התבגרות, לא דברים קלים. זה הקול שלו כיוצר. עם חומרים כאלה בדרך כלל יותר קשה להיכנס למיינסטרים, אבל הוא הצליח בגלל שהוא איכותי. זה מה שאמן גדול עושה. גם בוב דילן או טום ווייטס עובדים קשה כדי שיבינו אותם. אביב ואני התחברנו כי הערצנו עבודות אחד של השני. הוא אהב את ההפקות שלי ואני את השירים שלו. אנחנו חברים טובים ואחרי 13 שנה יש לנו דרך משותפת. הוא שונה ממני, הוא פופ-סטאר, אני אנטי פופ-סטאר אני לא רוצה לשחק את המשחק ולהיות מפורסם והוא כן. אבל אנחנו גם דומים, למשל בעקשנות שלנו".
-מה דעתך על מצב המוזיקה האלטרנטיבית?
"יש ירידה באמריקה ואירופה. אין כבר אלטרנטיבה. הבעיה היא שלא נשארו שוליים. כל המוזיקה שפעם נחשבה אלטרנטיבית היום היא במיינסטרים, היא כבר לא אלטרנטיבה, גם אם קוראים לה ככה. אפילו להקות שעוד לא עברו למיינסטרים הן כבר לא אלטרנטיביות. לאוזניים שלי הן נשמעות ממש מסחריות ומיינסטרים. ואני אחד שאמור להתרגש מדברים כאלה. אני תמיד מחפש ניסיונות. כשאני מוצא להקות עצמאיות - אני משועמם, זה לא מעניין, לא אלטרנטיבי. אולי בישראל כל דבר קצת שונה הוא כבר אלטרנטיבי. בחוץ הכל נשמע אייטיז".
-תל אביב מלאה בעשרות להקות שוליים. בישראל כולה יש מאות.
"ישראל תמיד היתה מיוחדת בטעם שלה. יש הרבה להקות גדולות בישראל, שהן ממש לא גדולות בעולם. אולי זה בגלל הרב-תרבותיות והמיזוגים בין תרבויות בישראל ובמיוחד בתל אביב. באמריקה ואירופה הכל פחות או יותר נשמע כמו דברים שכבר שמענו וקשה להתרגש מדברים שלא נשמעים אחרת. אולי זו הסיבה של הירידה של המוזיקה הזו".