בקצב שלהם

הרבה לפני שאפרו-אמריקאי השתלט על הבית הלבן, השתלטו האפרו-אמריקאים על שוק המוזיקה העולמי. המגמה, שקיבלה תהודה לאורך המאה ה-20, הגיעה לשיאה בעשור הראשון של המאה הנוכחית - הן ברמות האמנותית והאסתטית, והן מהבחינה העסקית, התדמיתית והשיווקית.

זה התחיל בקטן, כמעט במחתרת, במוזיקת הג'ז והבלוז שבקעו מדרום ארצות הברית ומן המערב התיכון שלה, זיקקו את השפעות מזמורי הגוספל הכנסייתיים, ובסופו של דבר העבירו את המוזיקה הפופולרית בעולם ממה שכונה קלאסית למה שמכונה מוזיקה קלה. המבצעים, הזמרות והנגנים הגדולים של התקופה זכו כולם למקום של כבוד בהיכל התהילה הנצחי: ריי צ'רלס ובילי הולידיי, לואי ארמסטרונג ושרה ווהן, צ'רלי פרקר ודיזי גילספי; אלה, ועוד רבים וטובים, התוו את פני המוזיקה בעולם עוד בטרם נקפה מחצית המאה.

בשנות ה-50 וה-60, עם עליית הרוקנ'רול מצד אחד ותרבות הפופ מצד שני, לצד נפיצותם של רעיונות חברתיים מתקדמים ומיזוג חברתי בין הגזעים בארצות הברית, ההשפעה האפרו-אמריקאית על המוזיקה הפכה כבר למובנת מאליה. הז'אנרים המובהקים היו הסול והרית'ם אנד בלוז, וחברות תקליטים כמו מוטאון וסטאקס, ששיווקו אמנים אפרו-אמריקאים באופן בלעדי כמעט, הפכו לכוח משפיע. שוק הפופ נמלא אלילים כהי עור, ושיאיהם של כמה מענקיו דאז, בעיקר אריתה פרנקלין ודיאנה רוס, עוד עומדים בעינם בחלקם. מנגד, אפרו-אמריקאים דוגמת צ'אק ברי וליטל ריצ'רד נטלו תפקיד מרכזי בלידת הרוק, הז'אנר שסחף את צעירי העולם כולו ושהתברר כמהפכה כוללת ולא סתם כתופעה אופנתית. גם במהדורת הוודסטוק הלבנה לכאורה של הז'אנר כיכב גיבור אפרו-אמריקאי מזהיר, ג'ימי הנדריקס שמו.

השליש האחרון של המאה חזה תחילה בעליית הפאנק, שהפך את יסודות המוזיקה הקלה על פיהם, כאשר למעשה הציב את המקצב בפרונט על חשבון המלודיה וההרמוניה. בראש סולם המייסדים של הסגנון רב ההשפעה, שחלחל מאז לכל ז'אנר אפשרי, עומד ג'יימס בראון האגדי, שמת לאחרונה אחרי שזכה בכל הכרה אפשרית על פועלו העצום. אחריו קם דור שלם של ענקי סול, שביטאו לא רק את כאבה של אמריקה ושל הקהילה השחורה שלה ואת מצוקתה, אלא גם את הקדמה המוזיקלית העצומה שבאה בינתיים לעולם. מרווין גיי, קרטיס מייפילד, בארי ווייט ורבים אחרים היו לכוכבי על. גם ז'אנר הדיסקו, שהכה גלים בעולם, נשלט על-ידי אמנים אפרו-אמריקאים בעיקר, דוגמת צ'אקה קאן, דונה סאמר ולהקת "אדמה רוח ואש".

בשנות ה-70, ובמיוחד בתחילת שנות ה-80, הפך מייקל ג'קסון, כוכב חמישיית האחים המצליחה "ג'קסון פייב", לאמן המצליח ביותר בעולם - יש שיטענו שלא מעט בזכות המפיק המוזיקלי שמאחוריו, קווינסי ג'ונס - בעוד אחותו ג'אנט נהנית משירותי מפיקי על אפרו-אמריקאים בכירים אחרים: ג'ימי ג'אם וטרי לואיס; במקביל, המתחרה מדונה שוברת שיאים גם בזכות נייל רוג'רס, מפיק אפרו-אמריקאי משפיע נוסף.

באותה תקופה בקעו מהחוף המזרחי תופעות חדשות, שהתפשטו מהקהילה האפרו-אמריקאית לכיוון כיבוש העולם כולו: בראשן הראפ (חריזת מילים על-גבי מקצב מנוגן) וההיפ-הופ - סגנון חיים המתבטא בכל רבדיה של תרבות הפנאי, ממוזיקה, דרך ביגוד, אמנות ויזואלית וריקוד ועד לאג'נדה חברתית. אז עלה לגדולה ראסל סימונס, יזם ניו יורקי שטיפח את כוכבי ההיפ-הופ הראשונים ושהנדס את כיבוש תרבות ההמונים על-ידי סגנון זה. האמנים שהציג בחברת התקליטים העצומה שהקים, דף ג'אם, כללו בין היתר את ראן די.אם.סי, את קרטיס בלואו ואת הביסטי בויז.

עד סוף שנות ה-80 כבר השתלט ההיפ-הופ על אם.טי.וי בזכות אמנים כמו אל.אל.קול.ג'יי ופאבליק אנמי, ובמהרה עלתה תרבות הגטאות האמריקאית והפכה לאחד הסמנים החברתיים הבולטים בעולם. שוג נייט, יזם היפ-הופ מלוס אנג'לס, הקים את חברת דת' רואו, והאמנים ששיווק הפכו לגדולים בעולם: ד"ר דרה, סנופ דוג וטופאק שאקור הובילו את הגל, לצד שפע של ראפרים מן הצד השני של היבשת (ניו יורק). אז גם באה לעולם "מלחמת החופים" הנודעת של הראפ, ששיאה ברציחתם של גיבורי שני הצדדים: שאקור מקליפורניה ונוטוריוס ביג מהחוף המזרחי. זאת לצד גל של היפ-הופ בעל תדמית נקייה ואיכותית יותר, ובראשו להקת "הפוג'יז" וחבריה כסולנים, "דה רוטס", אריקה באדו, קומון ועוד.

מאז, ההשפעה האפרו-אמריקאית על הפופ רק נסקה. ההיפ-הופ השתלט לחלוטין לא רק על הז'אנרים הפופולריים המקושרים איתו, אלא גם על המוזיקה האלקטרונית ה"לבנה" באופן מסורתי. ראפרים אפרו-אמריקאיים הפכו לסולנים המצליחים בעולם, בהם פיפטי סנט, נאז, פי.דידי (הנודע גם כמפיק וכיזם עסקי) ובעיקר ג'יי-זי, שהפך למעשה לתאגיד עסקי עצום ובשלב מסוים אף עמד בראש חברת דף ג'אם.

זמרות שחורות הפכו לכוכבות הגדולות בתבל: בראשן ביונסה נואלס, ריאנה, אשאנטי, קליס, סיארה, מרי ג'יי בלייג' והראפרית-זמרת-מפיקה מיסי אליוט. זמרים אפרו-אמריקאים מצליחים במיוחד כוללים את אשר, מאריו ווינאנס וכריס בראון הצעיר. מאז בלטה בעיקר עלייתם של מפיקים מוזיקליים אפרו-אמריקאים, ותיקים וצעירים כאחד, והשתלטותם גם על אמני פופ בכירים שאינם משתייכים לקהילה האפרו-אמריקאית (בריטני ספירס, ג'סטין טימברלייק, כריסטינה אגילרה) אך זקוקים ל"חותם האיכות" של תרבות ההיפ-הופ השחורה על מנת לכבוש קהלים צעירים.

קשה כיום לצפות נסיגה בהשפעתה של הקהילה האפרו-אמריקאית על שוק המוזיקה הנוכחי - לא רק בארצות הברית כהת הנשיא, אלא בעולם כולו.