פרל ג'אם עדיין בחיים

אמצע חודש אוגוסט. בזמן שבו עיני העולם נשואות אל הרץ המהיר ביותר, ששובר שיאים באליפות העולם באתלטיקה בברלין, עינינו היו נשואות לשיאים אחרים. רגע לפני התקליט החדש Backspacer" ", שייצא ב-20 בספטמבר, יצאו פרל ג'אם לסיבוב קצרצר באירופה, בליווי מופע פתיחה של גומז, ואנחנו זכינו לתענוג כפול.

באיצטדיון נדהם וצר מלהכיל

בתוך אצטדיון ביער בפאתי ברלין נפתח ערב בלתי נשכח, כפי שיגדיר אותו מאוחר יותר אדי וודר בכבודו ובעצמו, כשגומז מבצעים שירים מאלבומים ישנים ומאלבומם האחרון "A New tide". אחרי חילופי במה קצרים, זה מתחיל: חזק, לא מתפשר ובכל הכוח עם "Why go". בשלב המוקדם הזה נשברות הציפיות שלי לראות את ההופעה מתוך הקהל ואני מפנה את מקומי, לא לפני התקף היסטריה קל של מצוקת אוויר, ועוברת לצפות בהופעה מהמושבים הצדדיים.

בדיעבד מסתבר שעשיתי את הבחירה הנכונה: אני זוכה לצפות גם בקהל - ללא ספק חלק חשוב בהופעה הספציפית הזו. דו-שיח מרגש כזה בין אמן לקהל לא זכיתי לראות עדיין. ושיתוף הפעולה החם הזה הוא גולת הכותרת של הערב.

במארג מהודק בין ישן לחדש שומרים פרל ג'אם על קצב אחיד של רוק משובח: מ-"Hail, Hail", ל- "The Fixer " המצוין ששוחרר כסינגל מהאלבום החדש ומיד ל- "Corduroy" ו- "I am mine ". הקהל שמלווה אותם נאמנה שר כל מילה, גם בשירים הפחות מוכרים ואף בבי-סיידס כמו" Hard to imagine." ו-"Brother", שיצא גם בגרסה המחודשת של "Ten".

וודר מצעיד את הקהל שלושה צעדים אחורה

אחרי "God's dice", וודר, שכבר חווה בעבר טראומה כשתשעה מעריצים של הלהקה נמחצו למוות במהלך הופעה בפסטיבל בדנמרק בשנת 2000, מבקש מהקהל לקחת שלושה צעדים אחורה, ומבקש שישמרו אחד על השני. מהצד זה נראה מדהים, ערמה של ראשים שזזים בתיאום מדויק אחורה לפי ספירה של וודר. הוא מיד מתגמל אותם ב-"Even flow", במהלכו הוא פורש הצידה ונותן לחברי הלהקה סטון גוסארד, ג'ף אמנט, מיק מקרידי ומאט קמרון להנות מאור הזרקורים ולהתפרע בביצועי סולו.

וככה זה ממשיך, עם מעט דיבורים (מדי פעם מוודא וודר שכולם שלמים, בריאים ומרוצים) והרבה רעש. ללא ספק נרשמו בהופעה הזו כמה שיאים. בשיר "Daugther" למשל, מאתגר וודר את הקהל כשהוא שר פראזות מוזיקליות והקהל באחידות מדהימה חוזר אחריו במדויק, עד שוודר, מדושן מעונג, מוחא לקהל כפיים ומסיים את השיר בקטע מתוך "Blitzkrieg Bop" של הראמונס. מיד אחר כך פרל ג'אם מרימים קצב עם "Got some" מהאלבום החדש, שמסתמן כלהיט ומסיימים את החלק הראשון של המופע עם ביצוע מדהים ל"Do The Evolution".

עשרות אלפי אנשים שרים יחד את "Betterman"

ההדרן נפתח באווירה אקוסטית, רק וודר ואמנט על הבמה מנגנים את "Bee Girl"  והאווירה האקוסטית הופכת למקהלה כשנשמעים הצלילים הראשונים של "Betterman" וודר מתחיל לנגן ותוך הבעת אמון מוחלטת בקהל, מסמן להם להתחיל. הקהל לא מאכזב, ושר את הבית הראשון כולו, כמקשה אחת, כולם כולל כולם, כמה עשרות אלפים. וודר מלווה אותם בגיטרה ומצטרף רק בבית השני. הקהל לא עוצר וממשיך ללוות אותו לכל אורך השיר, כשוודר מנצח והקהל, וגם הפעם באחדות מדהימה חוזר אחריו. צריך לראות כדי להאמין.

עם הצלילים הראשונים של "Alive", השיר שסוגר את ההדרן הראשון, צמרמורת עונג עוברת בגופי ומבהירה לי חד-משמעית שזה לא משנה כמה פעמים שמעתי את השיר הזה, כמה פעמים הוא נטחן ברדיו, או נוגן על גיטרות חבוטות, מדובר בהמנון.זהו גם הרגע שבו אני מבינה שפרל ג'אם כל כך עדיין בחיים: השנים שעברו, התקליטים השונים, היעלמותו של הגראנג', כל זה לא משנה. כשקהל שלם מכל העולם מגיע לצפות בהם, שר ביחד ומרים את ידו באחידות לפי הקצב.

חווייה של קתרזיס מוחלט

לשמחתנו, יש הדרן שני, שלקראת סופו "Keep on rockin' in the free world" מעיף את הקהל המשולהב גם ככה. את המתח הם מורידים עם "Yellow led better". אישית אני חושבת שאם היו מסיימים בשירו של מר יאנג, אנשים היו יוצאים רועדים מההופעה הזו. אבל כנראה שהורדת המתח נחוצה גם עבור וודר, שלקראת סוף השיר מתיישב לנוח בקדמת הבמה עם בקבוק יין וסיגריה, רגע לפני שהוא משתחווה בהערכה למק'רידי ושאר חברי הלהקה מנופפים לשלום ויורדים מהבמה.

היו בערב הזה עוד כל כך הרבה רגעים מיוחדים: כמו הגל הספונטני של קהל כל כך עצום טרם ההופעה, או הריצה הספונטנית של וודר לאורך השורות וכלה בהעברת היין שלו (אותו הוא ביקש בחזרה, אגב). כל אלו יצרו מהקהל גוש חם, נאמן, אוהב ומחבק. כשהופעה הופכת קהל לכה מאוחד, עד שעל כל הפרצופים מסביבך יש את אותה הבעה שאתה מחצין על פניך, אתה מבין שמדובר בחוויה של קתרזיס. לכל אחד במהלך החיים יש רגעים שהוא מודה לאל שהוא היה חלק מהם. ההופעה הזו של פרל ג'אם היתה רגע כזה.