ליידי גאגא מאכזבת
לאורך הקריירה שלה, ליידי גאגא המציאה את עצמה שוב ושוב מחדש כשכל מה שהיא עשתה הפך לטרנד שעולם הפופ כולו הלך בעקבותיו. גם הפעם, באלבום האחרון שלה שכל הליטל מנסטרז שלה כל כך ציפו לו, היא המציאה את עצמה מחדש. לרוע מזלנו, ליידי גאגא החדשה היא זמרת קאנטרי עם שירים בלתי נסבלים. למזלנו, אף אחד לא הלך בעקבותיה.
זה כאילו ליידי גאגא שמה על עצמה את הכובע הורוד המטופש הזה, צעקה "אחרי!", התחילה ללכת תוך כדי צריחת "It Wasn't Loooooooove" ואף אחד לא בא אחריה. אנחנו לא יודעים מי זאת אשת הקאנטרי-דיסקו הבלתי שמיעה הזאת שגאגא הביאה, אבל היא בהחלט יכולה להחזיר אותה למקום בו היא מצאה אותה. מוטב לה ולנו בלעדיה.
הסכסוך של קניה ווסט וטיילור סוויפט מתיש אותנו
זה התחיל ברגע בלתי נשכח בתולדות התרבות הפופולרית - טקס פרסי MTV 2007, טיילור סוויפט באה לקבל את הפרס שלה על הקליפ הטוב ביותר, כשקניה ווסט התפרץ לבמה, לקח לה את המיקרופון וצעק ש"לביונסה יש את הקליפ הכי טוב של כל הזמנים". זה היה כיף. תודה לכל המעורבים. אבל כל מה שבא אחרי זה - באמת שיכל להיחסך מאיתנו.
הוא אמר עליה ככה, היא הגיבה במסר סמוי באינסטגרם ככה, הוא כתב עליה משפט בשיר, היא הזדעזעה מזה, קים קרדשיאן חשפה שהיא משקרת, העולם חגג את סוף הקריירה שלה, זה לא קרה, בלה בלה בלה. לא. אכפת. לנו. יותר. בקושי יש לנו אנרגיות להתרחשויות רבות כל כך בחיינו הפרטיים, אז למה שיהיו לנו בסכסוך הזה שכולו מדיף גם ככה ריח חזק של יח"צ? שלחו לנו שקט.
"I Took a Pill in Ibiza"
אני ממש בסדר עם דברים מטופשים וחסרי משמעות. יותר מבסדר. תנו לי לאכול מקדונלדס, לראות את משפחת קרדשיאן, לשמוע את דיזיינר ממלמל ב"Panda". שטויות זה אחלה. רק לא יומרנות. הכי גרוע זה יומרנות. השיר הזה, בו מייק פוזנר מנסה להיות עמוק ומעניין ושר על כמה עצוב וקשה לו לעשות מלא סמים ולהרוויח מלא כסף כי בסוף הוא מאוד בודד ומפחד ומחויבות, נשמע כמו פרודיה (ולא אחת טובה במיוחד). תוסיפו על מנת היומרנות הזאת את הרמיקס הטרופיקל-האוסי (הז'אנר האהוב של השנה, לפחות על אנשים לבנים), וזה פשוט מאוס. גם אני רוצה לקחת כדור, נגד כאב ראש, וממש לא באיביזה.
פמיניזם כטרנד
בגדול, התגברותו של השיח הפמיניסטי בשנים האחרונות היא חשובה ומבורכת. העובדה שנשים חזקות, אהובות ומוצלחות בתעשיית הבידור בוחרות לקדם את האג'נדה הזו בדרכים שונים, היא נהדרת ומשמעותית. אז מה הבעיה? שהפמיניזם הפך מתנועה פוליטית חשובה ורצינית שנוגעת לכל בנאדם בעולם הזה, לעוד טרנד, אמצעי נוסף למיקסום רווחים. זה גם מוזיל מערכו, וגם פשוט לא יצירתי.
התחושה המגעילה שעוררו כמה שירים שיצאו השנה זה שבתהליך היצירה שלהם ישב צוות שאמר לעצמו "מה הולך עכשיו? פמיניזם? עוצמה נשית? בואו נעשה שיר שמשדר כזה 'אני אישה חזקה ועצמאית ואני לא צריכה גבר'. זה בטוח יצליח. כמו ביונסה, כולם אוהבים את ביונסה". אז הם עירבבו כמה מילים כמו "גירלפרינד" "אינדיפנדנס" "סטרונג" ו"הייטרס", וקיבלנו כמה שירים מתאמצים ונטולי אותנטיות כמו "“M.I.L.F. $” של פרגי, "Me Too" של מייגן טריינור והכי אירוני - "Ain't Your Mama" של ג'ניפר לופז, שהופק על ידי דוקטור לוק שמואשם בתקיפה מינית. כמה פמיניסטי.
הניצחון של טראמפ גילה לנו שכל המוזיקאים חיים בסרט
כמה תמימים היינו. חשבנו שביונסה שולטת בעולם, ומה שהיא תגיד לעולם לעשות העולם יעשה. ואם היא ובן זוגה ג'יי זי תומכים בהילרי קלינטון, כולל הופעות מושלמות במהלך הקמפיין ונאומים מרגשים, אז זהו זה - קלינטון תזכה. וזה לא רק הם. במהלך קמפיין הבחירות האחרון בארה"ב, נדמה שכל מי שאי פעם שהה באותו החדר עם גיטרה מיהר להביע את תמיכתו במועמדת הדמוקרטית לנשיאות - קייטי פרי, מיילי סיירוס, ברוס ספרינגסטין, ריהאנה, דמי לובאטו, ליידי גאגא, פארל. אלו לא האנשים שמכתיבים דעת קהל? מסתבר שלא.
מה שגילינו זה שהציבור אולי אוהב לרקוד למוזיקה שלהם, אבל ישמח אם יהיו בשקט ולא ינסו להתערב בפוליטיקה. אז כן, עכשיו טראמפ מאוד מתקשה למצוא מוזיקאים שויפיעו בטקס ההשבעה שלו, אבל הוא עדיין המנצח וביונסה וחבריה המפסידים. ולראות את ביונסה מפסידה זה כמו לראות את אבא שלך בוכה בפעם הראשונה. על מה נותר לנו להישען?
הבמה כספת הפסיכולוג
מדי פעם, כשאנשים מעבירים ביקורת על הופעות שהם היו בהם, הם משתמשים בטיעון שהאמן "לא תיקשר מספיק עם הקהל". כלומר, עלה על הבמה, עשה את השואו שלו, וירד. עקרונית הגיוני - הרבה יותר כיף לקבל איזה יחס אנושי מהמוזיקאי שבאתם לראות בהופעה, איזה חיוך, איזה סיפור, איזה בדיחה, איזה "גוד איבנינג איזראל". אבל נראה שאמנים לקחו את הביקורת הזו יותר מדי ברצינות, וזה הגיע למצב בו אנחנו פשוט מתגעגעים לימים שאמנים פשוט מופיעים.
נדמה שכל השנה מוזיקאים ניצלו את ההזדמנות שהם מול קהל כדי לא לשיר אלא לספר לכולם כמה קשה להם, כמה הם בודדים, כמה עולם הפרסום מזויף. ג'סטין ביבר עשה את זה בכל הופעה שניה בסיבוב הנוכחי ("אנשים לא נותנים לי כבוד", "תקשיבו לי מדבר"), וקניה ווסט כבר הוציא את זה משליטה בנאום שדפק בהופעתו האחרונה ובכה על זה שג'יי זי רוצה לרצוח אותו, שצוקרברג לא מחזיר לו טלפונים, ובאופן כללי על העולם הדפוק שבו אנחנו חיים. במקרה של ווסט, הנאום הזה הוביל אותו לאשפוז פסיכיאטרי, שם אנחנו בטוחים משמקשיבים לו. זה לא מגיע למעריצים ששילמו על כרטיס.
בריטני ספירס מגדירה מחדש את המוזרות בקארפול קריוקי
זה שבריטני ספירס עברה את שנת 2007 ושרדה והמשיכה לחיות ולהצליח ולחייך חיוך בוטוקסי מוזר זה יפה מאוד וצריך להתייחס לכל מה שבא מאז השנה הזאת כהישג מבחינתה. ובכל זאת, אנחנו חייבים להודות שמשהו שם בתוך הראש שלה לא לגמרי כשורה - אנחנו לא יודעים אם זה הכדורים שהיא לוקחת כדי לאזן את עצמה או משהו אחר, אבל היא פשוט לא נראית ומתנהגת ממש כמו בן אדם. והאירוח שלה בקארפול קריוקי של ג'יימס קורדן הוכיח את זה. קוראים לזה ק-ר-י-ו-ק-י, ובריטני בחרה להתעלם מההנחיה ולעשות ליפסינק. באופן כללי היא שידרה המון אי נוחות, אמרה דברים משונים, והוכיחה לנו שהיא פשוט לא בנויה לסיטואציות האלו והמנהלים שלה צריכים לחסוך אותן ממנה.
מוות
זה האסון המוזיקלי הכי גדול של השנה. האסון הכי גדול של העולם הזה. מוות. בסדר, הבנו שזה גלגל החיים וצריך לפנות מקום לנשמות חדשות. אבל מה עם קצת ויסות, דילול, אירגון נכון של המיתות כך שלא כל המוזיקאים הגדולים יעזבו אותנו באותה שנה? לאונרד כהן, דיוויד בואי, פרינס - ואלו רק הגדולים והאיקוניים ביותר. האבדות האלו גדולות מנשוא, אז אלוהים - ממש נשמח אם בגלל שספגנו 3 במכה השנה, תן לנו שנתיים של שקט בגזרה הזאת. תודה.