אני מקווה ששמתם לב לחיוך של אנדרסון פאאק בהופעת המחצית בסופרבול. הוא בכלל לא היה אחד מההדליינרים, אפילו לא שמענו את זיו קולו הנפלא, אבל החיוך שעטה על פניו תוך כדי תיפוף השיר "Lose Yourself" היה יכול להאיר את כל האצטדיון לבדו. יחד איתו חייכו ברחבי העולם מיליוני חובבי היפ הופ שחזו על המסך בתרבות הרחוב שגדלה למימדי ענק משתלטת לחלוטין על המופע המוזיקלי הנצפה ביותר בעולם. זה היה רגע של ניצחון עבור ההיפ הופ, רגע שסימל את רוח ההתמדה של התרבות וחגג את ההישגים שלה.

זה גם היה מופע נוסטלגי למילניאלים מזדקנים. רוב הכוכבים שעלו על הבמה (למעט קנדריק לאמאר ופאאק) חוו את שיא הקריירה שלהם לפני עשרים שנה לפחות, ואם המופע הזה גרם לכם להרגיש זקנים, אז סליחה, אבל זה בצדק. לא נעים לי לספר לכם, אבל הטיקטוק התמלא בסרטונים של בני דור ה-Z צוחקים על כמה האבות שלהם התרגשו מלשיר יחד עם סנופ דוג. וזה נפלא, כי זו הפעם הראשונה שתרבות ההיפ הופ יכולה להתבשם בנוסטלגיה שכזו. סוף סוף גם לנו יש רולינג סטונז.

מכיוון שההיפ הופ היא בסך הכל תרבות צעירה – גם שייכת לצעירים וגם נמצאת בסביבה בקושי 50 שנה – רק בשנים האחרונות אפשר לראות אותה מזדקנת. נסו לחשוב על ראפרים/מפיקי היפ הופ מבוגרים יותר מד"ר דרה (שחוגג 57 ממש היום. מזל טוב דרה!) ונשארו בסביבה. סנופ דוג, ואחריו אמינם, הם מהדור הראשון שמוציא אלבומים משמעותיים גם אחרי גיל 40. קנדריק ואנדרסון פאאק יכולים להגיד שהם הופיעו עם הראפרים שהם גדלו עליהם, וזה לא דבר מובן מאליו. מופע הסופרבול הציג למעשה את שושלת היפ הופ בת חמישה דורות שנמתחת לאורך 35 שנה.

זה לא היה מופע חסר פגמים: החלק של מרי ג'יי בלייג' הרגיש מודבק, עם כמה שהיה יפה; פיפטי סנט לא הצליח לסחוב גם את פעלול הספיידרמן ההפוך וגם את הביצוע שלו; קנדריק לאמאר ואמינם הרגישו קצרים מדי ולמרות השמועות, ההולוגרמה של טופאק לא נתנה הופעת אורח מתבקשת, אבל זה בכל זאת היה מופע מושלם. העוצמה שלו טמונה בסיפור שנגלל במופע, שנתן את הכבוד להיסטוריה של ההיפ הופ, ובעיקר, סיפקה הומאז' למקום שבו גדל – הרחובות. או במקרה של ד"ר דרה, שבנה את ההופעה, הרחובות של קומפטון.

הסופרבול הזה נערך באצטדיון SoFi, שנפתח לפני כשנתיים באינגלווד, מרחק 15 קילומטרים בלבד מקומפטון. בלוס אנג'לס זה נחשב לקפיצה קטנה, ברמה שאפשר לראות את האצטדיון מהעיר בה נולד וגדל ד"ר דרה. העיר שהחלה כחלום האמריקאי והפכה לאורך השנים לסמל לסיוט האפרו-אמריקאי, רק כדי ש-N.W.A של דרה תשנה בעזרת הראפ את משמעותה לסמל של התגברות על מכשולים. החלום האמריקאי החדש, זה שההיפ הופ מייצג, זה שעכשיו תופס את הבמה המרכזית.

וכך, בלב הבמה המרכזית של הסופרבול, הוקמה יצירת אמנות משגעת של מעצבת הבמות אס דוולין - דגם לבן מרהיב, מואר ומונוכרומטי של קומפטון, שהורכב מסמליה וחגג את אנשיה. הבמה הורכבה מחמישה מבנים שמבוססים על אייקונים של העיר ושל התרבות האפרו-אמריקאית בכללותה: (1) בית טיפוסי מדרום אל-איי, שם החל סנופ דוג את הופעתו על רקע תמונות משפחה; (2) דגם של Tam’s Burger #21, סניף קומפטון של המבורגריית גטו ותיקה, הפינה שקנדריק לאמאר מזכיר בשיריו בתור המקום בו חזה ברצח ששינה את חייו; (3) המועדון המיתולוגי של העיר Eve After Dark, שם דרה החל את דרכו כדי.ג'יי; (4) המספרה, מקום המפגש של השכונה, שהציג בחלונותיו נוף קומפטוני מוכר מקליפים; ובסיום (5), המעבדה של ד"ר דרה, האולפן בו פגש את כל האומנים שעמדו איתו על הבמה, המקום ממנו נולדה המוזיקה שבנתה את כל זה.

 

עיצוב הבמה המורכב הזה נועד להגיד דבר מאוד פשוט – השכונה הגיעה ללב המיינסטרים, לשידור האהוב ביותר על ג'ו שמו ממרכז ארה"ב, למופע שרואים מכל פינה בעולם. ולא רק הבמה אמרה זאת, שכן כל אספקט בהופעה צעק את זה. לבוש הרקדנים בוסס על בגדי הרחוב של דרום אל.איי, שלושת מכוניות ה-Low Ride שאופיניות לשכונות חנו מול הקפסולה של הקומפטון, אפילו ריקוד הקריפ-ווק של סנופ דוג כמו גם החליפה שלבש (שבניגוד לשמועות, מבוססת על עיצוב בנדנה קלאסי ולא על השטיח של אלאדין) הדהדו את תרבות הגנגסטרים של הסביבה. כולם היו מתוך ועבור המקום ממנו צמחה מוזיקת החוף המערבי של ההיפ הופ. פעם אמריקה פחדה מהם, היום הם במופע המחצית.

ועוד עם פאקינג חיוך. איזה חיוך יש לו לאנדרסון פאאק, זה לא יאמן. האומן האחרון ברשימה הארוכה של מוזיקאים שד"ר דרה גילה, אחרי קנדריק, פיפטי, אמינם, סנופ ועוד רבים מדי מכדי למנות. הוא אפילו לא היה צריך לבצע שיר על הבמה כדי לחייך ככה, רק לחשוב על זה שהוא מנגן עם הראפרים שהוא גדל עליהם. פאאק בן גילי, מה שאומר שגם הוא דקלם את כל המילים של "Forgot About Dre" בגיל 14, הוא גדל על הראפרים האלה, ועכשיו הוא חלק מהשושלת שלהם. אבל יותר מכך, הוא פשוט עוד מעריץ היפ הופ שזכה לחזות בתרבות שהוא אוהב מקבלת סוף סוף את מרכז הבמה. בזכות, לא בחסד, ומבלי לשכוח מאיפה באה. גם אני הייתי מחייך ככה, בחיוך מלא גאווה שמאיר עד לקומפטון.