עד ש-300 מיליון דולר יחזירו אותו לעוד סיבוב אחד ודי, פלויד מייוות׳ר פרש בשבוע שעבר (בפעם השלישית, למעשה) עם מאזן מושלם של 50 ניצחונות ואפס הפסדים. זה הישג חסר תקדים שנוגד את החוקים הבסיסים של ספורט מקצועני. גם הגדולים מכולם מפסידים לפעמים. אף אחד לא יכול להישאר בלתי מנוצח לנצח. כולם הפסידו, מלבד מייוות׳ר.
ההישג הזה מתעצם לנוכח העובדה שבניגוד מוחלט למאזן שלו, למייוות׳ר אין מקום גם בין עשרת המתאגרפים הטובים בעולם. גנדי גולובקין הקזחי היה משכיב אותו בסיבוב הראשון, וזאת בדיוק הסיבה שפלויד לא הסכים להיכנס איתו לזירה אפילו תמורת התעריף הקבוע (שמדגדג את ה-400 מיליון דולר). שלא לדבר על המתאגרפים הגדולים שהתחרו במשקל שלו, כמו שוגר ריי רובינסון, או כמו מארווין האגלר שהיה לועס את מייוות׳ר ויורק אותו לקרשים תוך סיבוב וחצי (ולאלו שלא מאמינים, או שלא מבינים למה אנשים אוהבים אגרוף: ארבעים דקות ביוטיוב של הקרב בין האגלר לתומאס הרנס באפריל 1985 יביסו בנוקאאוט בסיבוב הראשון כל תמונה שאנסה לצייר כאן על היופי של שני ענקים, שנותנים את כל מה שיש להם, מייצרים אמנות נשגבת בלי תסריט, משאירים בין החבלים ספוגי הדם גם חלק מהנשמה שלהם, נכנסים להיכל התהילה של האגרוף ומבטיחים לעצמם פרקינסון בגיל 60).
וזה בדיוק הסיפור של פלויד "מאני" מייוות׳ר - רק הפוך. הוא לעולם לא יעשה יותר ממה שהוא צריך כדי לנצח את הסיבוב. הוא יעדיף להסתובב סביב היריב במשך שלוש דקות ולזרוק אגרוף מתוזמן פעם או פעמיים בסיבוב. הקרבות שלו - וכאן אין שום דרך להסתובב שלוש דקות סביב השורה התחתונה - פשוט משעממים. ושעמום, יודע כל אחד, הוא האויב הגדול של האדם בכלל ושל הספורט המקצועני בפרט. המינגוויי לא היה שורד קרב של מייוות׳ר, האנטר ס. תומפסון מצליח לכתוב מילה טובה על הקרבות שלו ל"רולינג סטונס" גם עם ערימה של LSD. היום מאמרים על אגרוף נכתבים בעיקר בירחוני רפואה. ג׳ונתן פרנזן מעדיף לצפות בציפורים.
הסנה עוד בוער
אז הנה שאלת שני מיליארד הדולר (שעל פי הדיווחים נכנסו לקופות בווגאס בהימורים על הקרב): כיצד הצליח אדם אחד לעשות כל כך מעט ולהרוויח בדרך לשם כל כך הרבה? איך המלך העירום הזה מצליח להסתובב ברחובות העיר ולגרום למאות מיליוני אנשים לשלם ממיטב כספם כדי לחזות בקרבות שלו? מדוע גם אלו שלא יעזו לצפות באגרוף מצאו את עצמם משוחחים על הקרב שלו נגד אירי שלא נכנס מימיו לזירת האגרוף? בקיצור, איך כל הבינוניות המשעממת הזאת מצליחה לנצח?
האמת היא שאין לי ממש מושג. אני יודע שזה קשור איכשהו לדונלד טראמפ ולכל הצילומים של מייוות׳ר באינסטגרם, מתכרבל עם מיליוני דולרים במיטה באיזו סוויטה. מייוות׳ר לא המציא את שיטת הקומקום הכי מוזהב בסביבה, הוא בסך הכל שידרג אותה לרמה של אמנות - מזויפת, חלולה, אבל מחושבת במיומנות של גאון פיננסי.
קשה להאשים את מאני בזהירות המפוחדת בזירה לנוכח המחקרים שמתפרסמים פעמיים בשבוע על פגיעות ראש של ספורטאים. סביר להניח שהוא יוכל להמשיך לספור מזומנים גם בגיל 80, כשהוא צלול ושנון כהרגלו, עושה אהבה עם הכסף שלו בטוויטר.
והכל היה יכול להיות בסדר אם 12 שעות לפני שמייוות׳ר וקונור מקגרגור נכנסו לזירה, נהג המרוצים הבריטי לואיס המילטון לא היה שובר עוד איזה שיא של האליל שלו איירטון סנה. אם עד אז היה לי סיכוי ליהנות מהשואו בלאס וגאס, הזיכרון של סנה בא והרס לי אותו. אני מודה שאני משוחד, שגם 34 שנים אחרי שנהרג במרוץ בסן מרינו אני עדיין מתגעגע לגאון הקטן, כמו אהוב שננטש על ידי אהבת חייו. ובכל זאת, גם בלי האהבה, גם בניתוח קר ומחושב, הניגוד בין נהג המרוצים הברזילאי לקרב של מייוות׳ר נגד הגימיק מאירלנד זעק בקול כל כך גדול אצלי בראש שאפילו הצרחות המענגות של מנוע המקלארן של סנה לא הצליחו להשתיק. סנה היה הספורטאי המושלם, אחד שלעולם לא יסתפק במקום השני, שייקח את העקיפה גם אם היא בלתי אפשרית, גם אם היא לא חשובה לתמונה הכללית, גם היא תביא למותו.
ואולי כל הסיפור הוא שסנה נשאר צעיר לנצח ופלויד יחגוג יום אחד 80? סנה אמנם פספס את מועדון ה-27 בשבע שנים מופלאות, שבהן כל יום ראשון איתו הייתה חוויה משכרת, אבל בכל זאת, גם בגיל 34, הוא תמיד יישאר בשיאו, בדיוק כמו קורט. הם לא יזדקנו לעולם.
לייק א בוס
לא, אני בהחלט מעדיף את האלילים שלי חיים. ככה אני יכול, למשל, לבלות שבועיים עם האוטוביוגרפיה המשובחת של ברוס ספרינגסטין. הבוס, שגם בגיל 70 נותן הופעות של ארבע שעות שמשאירות אותו באפיסת כוחות, חתום על ההסכם הבלתי כתוב בין האמן לצופה שלו: הם ישלמו מאות דולרים, יעמדו שעות בפקקים ויצטופפו בין אלפי אנשים מזיעים רק כדי לראות אותך מופיע, ואתה תיתן להם בתמורה את כל מה שיש לך. כל פאקינג ערב. וכך, בזמן שאתה שוכב מחוסל באיזה קרוואן שדוהר לתחנה הבאה כמו מתאגרף שסיים קרב, הם ייקחו איתם משהו שיישאר עמוק בפנים הרבה אחרי שאתה כבר תעזוב את העיר הבאה.
וזה בעצם מה שמעצבן אותי כל כך בפסטיבל מייוות׳ר - שההסכם הזה מופר שוב ושוב. מוכר הקולה באולם שמקבל שש דולר לשעה יכול להרשות לעצמו להשאיר את הנשמה שלו בבית, אבל למתאגרף בזירה שעשוי לקבל עבור הקרב הבא שלו מיליארד דולר תמורת 30 דקות אין את הפריבילגיה הזאת. תשע מאות תשעים ותשע מיליון תשע מאות תשעים ותשע אלף דולר, תשע מאות תשעים ושבע דולר הבדל בשכר תמורת מילה אחת. ואפילו אותה פלויד לא מוכן לספק.
אין לי בעיה עם העובדה שמייוות׳ר רוצה להזדקן נטול פגיעות מוחיות. כבוד האדם וחירותו, אתם יודעים. הצרות שלי מתחילות עם אלו שמקדמים את הקרב כ״אירוע הספורט של הקיץ״ ועם כל אלו שבולעים את זה ומשווים את זה לקודש הקודשים של הענף: הקרבות של מוחמד עלי נגד ג׳ו פרייזר באסיה ובאפריקה. כמו מאני, גם עלי היה מכור לשואו. אבל בניגוד אליו, הדיבורים לפני הקרב היו רק המתאבן לפני ההצגה האמיתית בזירה.
היסטוריה של אלימות
אבל זה לא רק באגרוף, זה בהכל. אולי זה רק נדמה לי, אבל נראה לי שספורטאי העל הפכו בשנים האחרונות להרבה יותר רכרוכיים. ההבדל בין מסי שמפחד לבעוט פנדל בדקה ה-90 במשחק מכריע ונעלם במשחקים גדולים למראדונה הוא בערך כמו ההבדל בין קלינט איסטווד לג׳סטין ביבר. כזה גם ההבדל מייקל ג׳ורדן, שכל משחק היה בעיניו רולטה רוסית, ללברון ג׳יימס, שבשנים האחרונות הפך מכדורסלן לפוליטיקאי - מוצלח אמנם, אבל על הפרקט אנחנו רוצים דם יזע ודמעות ולא נשיא פוטנציאלי.
כי כמו בסרט של טרנטינו, ככה גם בחלק גדול מהספורט המקצועני: האלימות היא חלק בלתי נפרד מהסיפור. זה אולי מזעזע וכבר לא פוליטיקלי קורקט, אלימות בספורט היא כבר לא אופנתית, אבל למכורים הקשים זה לא ממש משנה. כי כמו שעברי לידר אומר: יותר טוב כלום מכמעט. אם המין האנושי עדיין מאפשר לשני אנשים להיכנס לזירה ולחבוט אחד בשני, לפחות שזה יהיה הדבר האמיתי. במקום הזיוף של מאני, תנו לנו את מה שאנחנו רוצים באמת: ימנית קטלנית של מייק טייסון ששולחת את היריב האומלל לחדר מיון. אלימות מאורגנת עם חוקים, זה הולך יופי, הביקוש אדיר, רק שהסחורה כבר לא משהו.
ג׳סטין ביבר היה לפני שנתיים נער המגבות של פלויד מייוות׳ר, וזה לא מקרי. אם פלויד הוא ג׳סטין ביבר ששר עם פלייבק, אז סנה הוא ספרינגסטין, או פרנק בלאק לפני חודשיים בקיסריה, שבמשך שעתיים לא התחנף לקהל אפילו פעם אחת, פשוט השאיר את הנשמה שלו על הבמה, ולא ידעתי אם לרקוד כמו משוגע, להביט נפעם בפלא הזה, או לדאוג שלא יחטוף התקף לב. כבר לא עושים אותם כמו בלק, דייגיטו מראדונה או סנה. בעידן של מחקרים שבועיים מהרווארד, כשהניקוטין נעלם מרחובות הערים ומתחלף בסניפים של רשתות קפה בטעם פלסטיק, כשהשואו מסביב הוא הדבר עצמו, כשבמקום לחוות את הרגעים היפים של החיים אנחנו עסוקים מדי בלצלם אותם, כנראה שגם הדינוזאורים של המין האנושי בסכנת הכחדה.