בשבוע שעבר רתחה הרשת בעקבות תמונות של מוכר טופו חתיך בטייוואן בשם יי טין צ'ן, שתמונות אקראיות שלו בדוכן הצנוע בשוק שבו הוא עובד, רוב הזמן ללא חולצה, עלו לכמה אתרים והפכו לוויראליות בהיסטריה. גיפים של יי בלי חולצה ותמונות של התורים הארוכים המשתרכים מחוץ לדוכן מילאו את האתרים, הפכו אותו לכוכב רשת והעלו את מניות הטופו. מי שהתעקשו לקלקל את החגיגה טענו כי יי הוא בכלל דוגמן ומדובר בלא יותר מתעלול שיווקי, אבל לנו זה לא באמת משנה. הרי גם אלכס מטארגט, העובד הצעיר והחתיך שצולם על ידי לקוחה, התגלה כלא יותר מקמפיין של חברת שיווק דיגיטלי, אבל הוא עדיין היה מתוק במיוחד. מי שלא התגלה כתעלול שיווקי אלא סתם כבחור חתיך הוא ג'רמי מיקס, שאתם מכירים בכינוי "הפושע החתיך". תמונת פנים של מיקס עלתה בעמוד הפייסבוק של משטרת סטוקסון בקליפורניה והוא הפך למושא ריורם של נשים וגברים בכל רחבי הרשת, כולל ערימת הממים הבלתי נמנעת. העובדה שמיקס הוא עבריין מורשע שריצה כבר 9 שנים מאחורי הסורגים ונעצר שוב על אחזקת נשק והשתייכות לכנופיה, לא ממש משנה לאף אחד כי הוא קודם חתיך, אחרי זה פושע.
ברוכים הבאים לעידן ההחפצה הגברית. תקופה שבה כל אחד מכם נמצא במרחק של שישה ריבועי בטן מלהפוך לאייטם ויראלי. אמנם ההחפצה הנשית הקלאסית עודנה עמנו וככל הנראה גם לא הולכת לשום מקום, אבל במציאות הפוליטית של היום היא כמעט תמיד תלווה בקונטרה של דיונים פמיניסטיים מחאתיים ואזכורים לתרבות האונס. ההחפצה הגברית, לעומת זאת, נחשבת ללגיטימית, החפצה מחויכת כזאת שעדיין לא נתקעת עם הראש בקיר הפוליטיקלי קורקט. האם זה זמני? מה ההבדל בין החפצה גברית לנשית? ולמה דווקא עכשיו? נדבר על הכל, אבל קודם נעסוק בסוגיה בהולה יותר – עוד תמונות של גברים חתיכים. המעצב מארק ג'ייקובס, למשל, העלה אתמול בטעות לאינסטגרם סלפי עירום שאותו מחק תוך מספר דקות, אבל זה לא הפריע לאתרים לחגוג על צילומי מסך מתענגים; או פייטרו בוסלי, מורה למתמטיקה ודוגמן שאולי זכיתם להנות ממנו במרץ האחרון לאחר שתלמידיו שיתפו את תמונותיו עם העולם. הוא, אגב, פחות התלהב מהתהילה הפתאומית וטען שהתמקדו בגוף שלו במקום בכישוריו האקדמיים ושכמה נשים גם נגעו בישבנו. "אם גבר היה עושה לאישה כמה מהדברים שעשו לי, כולם היו מסכימים שזו חציית גבול, אבל פעמים רבות זה לגיטימי כשזה הפוך".
זקפתי, זקפתך
בואו נקדיש כמה מילים למילה שהולכת לחזור כאן הרבה – החפצה. ויקיפדית, מדובר בהתייחסות למישהו כאל אובייקט, לא כאדם. מציאותית, הכוונה היא להתייחסות לאישה כאל אובייקט מיני או רכוש. אולי בעולם המערבי כבר פחות נהוג למכור ולקנות נשים, אבל ההצגה שלהן בפרסומות, בקולנוע, בטלוויזיה עדיין מתייחסת אליהן לא פעם ככלי לסיפוק מיני, במנותק מתכונות ורצונות. לאחר שנים רבות שבהן העולם טרח להודיע לנו, הנשים, שאנחנו קודם כל מחשוף ואחרי זה בן אדם, פתאום נדמה שגם לא מעט גברים עוברים טרנספורמציה דומה, מבני אדם לירכי ברזל. אבל בעוד אצל נשים ההחפצה היא תהליך מקטין, לעתים אלים ופעמים רבות מבזה, לא בטוח שזה המצב אצל הגברים.
בכל מקרה, ברור שלא מדובר רק בטרנד רשת, אלא בווייב כללי שגם הטלוויזיה והקולנוע לוקחים בו חלק לא מבוטל. כך למשל, בתכנית האירוח המנג'סת אך פופולרית של אלן דג'נרס, היא מבקשת באופן קבוע מהגברים השווים שמגיעים לאולפן להוריד חולצה. יש לה גם חתיך קבוע המכונה "ניק הגנן", שמסתובב טופלס על הסט וזוכה לתשואות מהנשים בקהל. מאחר וניק זכה לתפקיד בהמשכון ל"מג'יק מייק" ונאלץ להעדר מהתכנית, אלן ביקשה מצופיה הגבריים להעלות סרטונים של עצמם נבחנים למלא את מקומו, את המוצלחים שבהם היא מציגה בלייב מול כל אמריקה. אתם יכולים לתאר לעצמכם סיטואציה הפוכה שהייתה עוברת בשקט? הרי אפילו בתחרות מיס עולם ביטלו את שלב בגדי הים. אז נכון שאלן היא לסבית, מה שמוציא את הסקס מהסיטואציה ומציג אותה באופן קצת יותר קומי, אבל האם זה הופך את זה לפחות מחפצן?
אם כבר הזכרנו את הסרט "מג'יק מייק" וההמשכון שלו שעלה למסכים החודש, שווה להתעכב רגע על הנקודה הנוכחית בטיימליין ההוליוודי בה המפיקים והבמאים הפסיקו להפלות והחלו להתייחס לגברים כאובייקט, ממש כפי שהם עושה לנשים כבר שנים. אם בעבר היינו צריכים להתחנן כדי לראות את התחת של בראד פיט ב"טרויה", הרי שהיבול האחרון הוא כבר הרבה יותר פורה. "חמישים גוונים של אפור" מחפצן את ג'יימי דורנן כמעט באותה המידה שבה הוא מחפצן את דקוטה ג'ונסון, ויש גם מקרים שבהם זה כמעט קומי: ראיין גוסלינג הופיע כמעט לאורך כל הסרט "טיפש, מטורף, מאוהב" בלי חולצה והפך למם רשת מצחיק, וכריס פראט שהוריד המון ממשקלו והתחטב עבור הסרט "לוחמי הגלקסיה", לא מפסיק מאז לצלם את השרירים של עצמו. הוא, אגב, ממש לא מתנגד להחפצת גברים. "נשים היו היחידות שחופצנו במשך שנים רבות", אמר בראיון, "צריך לחפצן גם את הגברים על מנת להגיע לשוויון".
אחד ממאפייני ההחפצה הגברית, כולל מן הסתם התייחסות ספציפית לנתונים פיזיים בולטים. ואם כבר הזכרנו את השורש ב.ל.ט, למה שלא נדבר על ג'ון האם, שאולי הפך לסמל סקס בזכות מד מן, אבל ככל הנראה לא ציפה להתמקדות באיברו המכובד שנקלט בתמונת פפראצי אקראית והפך לסנסציית רשת. הוא אפילו התייחס לנושא בראיון לרולינג סטון שבו הביע מרמור קל מהסיטואציה החדשה. "כשאנשים מרגישים חופשי ליצור טאמבלרים על הזין שלי, אני מרגיש שזו לא חלק מהעסקה", הוא אמר, "וואטאבר, אני מניח שזה עדיף על פני האופציה ההפוכה".
לפני שנה זכינו להצצה לתמונות הזקפה של מריו גצה, כוכב נבחרת גרמניה שלא תאר לעצמו שכולנו נגלה עד כמה התרגש לפגוש את חברתו הדוגמנית. תוסיפו לזה גם קלוז אפים על איברו (המזויף, יש להניח) של כריס המסוורת' בסרט "Vacation" שהצליחו לרגש את האנושות ואת זאק אפרון ואידריס אלבה, שגם חוו על בשרם את העניין הציבורי במה שנדמה כמו חבילה מכובדת במיוחד, ותקבלו עולם תרבותי שבו לכל מקום אליו תסתכלו אתם עלולים להתנגש בבולבול. בנקודה הישראלית, אפשר להזכיר את פפראצי הבליטה של איתי תורג'מן שחרך השנה את הרשת. מה לעשות, אנחנו עדיין חסודים יותר, אבל תנו לזה שנה-שנתיים-שבע.
העיסוק באיבר הגברי בא לידי ביטוי באופן בוטה יותר והתייחס ספציפית לנושא ההחפצה בהפקת אופנה במגזין Vice שהתפרסמה לפני שנה, שהציגה גברים לבושים ומתחת למכנסיהם זקפה בולטת. ראשיהם נחתכו מהצילום והדגש היה על הזקפה. ההפקה הייתה מפתיעה בעיקר בגלל שבניגוד להחפצת נשים, שמגיעה פעמים רבות תוך התמקדות על איבר מסוים (אסתטיקה של פורנו, אם תרצו), דווקא את הגברים אנחנו מקבלים לרוב עם פרצוף וגוף, כשלם. הסיבה ההיסטורית היא שארוטיקה המיועדת לנשים, לפחות בסטנדרטים מיושנים, לרוב מגיעה עם עלילה, כלומר עם פרצוף. שמירה על הרומנטיקה, אם תרצו. והנה, פתאום איבר מין מנותק מסיטואציה, כאילו שאנחנו מעזות לפנטז עליו ולא על מה שמחובר אליו. מי שלא רצה לקבל את הפין שלו בהפקת אופנה נתקל בו לפני מספר חודשים בתצוגת האופנה בפריז של המעצב ריק אוונס, שכללה דוגמנים הצועדים על המסלול כשאיברם משתלשל מלפנים, וגם באינסטגרם פשה לא מזמן ההאשטג #cockinasock שאפשר להמוני גברים חתיכים להעלות תמונות עירום בלתי מתנצלות של עצמם עם בולבול מכוסה גרב, כביכול כדי לעורר את המודעות לסרטן האשכים. נו, טוב.
סטרומו, קווים לדמותו
אז יכול להיות שהסטריאוטיפים המניחים מראש מה מדליק נשים כבר ממש לא נכונים וכל אחת תהנה מאיזו תמונה נחמדה של זקפה גברית מכנית ונטולת הקשר, אבל גם יכול להיות שנשים הן לא קהל היעד היחידי של ההחפצה הזאת. אחרי שכולנו שינינו השבוע את תמונות הפרופיל שלנו לדגל הגאווה, ובזמן שגייז בכל חמישים המדינות בארה"ב נוהרים לבתי העירייה הסמוכים לאזור מגוריהם כדי להינשא, אולי הגיע הזמן להכיר את המונח "סטרומו" (Stromo) שהוצג לפני מספר ימים ב"הוליווד ריפורטר" – שילוב של סטרייט והומו, שמתייחס לגברים סטרייטים שלא חוששים לרקוד על משאיות במצעדי גאווה או לככב בחצי עירום על שערי מגזינים של גייז, כמו ניק ג'ונאס או צ'יינינג טאטום.
המונח יוצא מתוך הנחה שסטרייטים כבר לא נלחצים מלהיתפס כגיי פרינדלי, ויותר מכך – כדי לקדם את הקריירה שלהם הם מקדמים בברכה את המבט המחפצן הגברי. אם גייז בהוליווד מסתירים את זהותם המינית מחשש שתיפגע להם הקריירה, סטרומואים דווקא רואים בהומואים כחלק מהקהל הטבעי שלהם וככאלה שיכולים למקסם את כוכבותם. ג'יימס פרנקו, עוד דוגמה לחפצון גברי, כבר טען בעבר שהוא "הומו עד שזה מגיע לסקס", טום הארדי התוודה שהתנסה גם עם גברים, ראיין ריינולדס הודיע שאם הוא היה גיי הוא היה עם רוברט פטינסון ודניאל רדקליף סיפר שאם היה גיי היה נמשך לראיין גוסלינג.
וכאשר החפצה גברית נעשית על ידי גברים, טבעי שתקבל גם את מאפייני המבט הגברי – כלומר, ניתוק מאיברים ספציפיים, או עלילה, או פנים. אלא שבמקרה הזה, ההחפצה מפסיקה להיות אקט מאיים או מקטין, ונותרת ככלי מעצים ובעל אפקט כלכלי מובהק עבור מושא המבט - כוכב עשיר ופריבילג שמעולם לא באמת זכה ליחס של חפץ, אובייקט או רכוש.
אז זהו? מעכשיו כולנו חיים בחגיגה אחת גדולה ושמחה של החפצה שוויונית? ד"ר מירי רוזמרין, מרצה בתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת תל אביב, מצננת את ההתלהבות ומדגישה שלמרות הטרנד הנוכחי, נשים עדיין מוחפצות יותר מגברים, ותפקידן כאובייקט מיני בעולם הפרסום והפריים טיים נותר יציב ומכוער. את אקט ההחפצה עצמו היא רואה מזיק לאדם, בין אם הוא גבר או אישה. אז מה בכל זאת ההבדל? "במקום שבו אני מבינה שמעמדי בעולם הוא של חפץ, אני פגיעה יותר לאלימות ורחוקה מגופי כמשהו שאני חיה בו. מהבחינה הזאת, הסכנה דומה לנשים ולגברים - אבל מאחר ובעבר נשים היו חפץ במובן הכי פשוט, הן נמכרו מיד ליד, זה עובד אחרת. יותר קל לפרש דימוי של חיפצון נשי כהזמנה לאלימות, גם אם היא מתונה. אצל גברים, מאחר והם באים כקבוצה ממקום אחר, המשמעויות פחות אלימות, אבל הנזק האנושי הוא דומה".
כלומר, יכול להיות שלמורה החתיך למתמטיקה לא נעים לגלות שצמצמו את הישגיו האקדמאיים לכדי שרירי זרוע ממש מרשימים, אבל אם הוא היה אישה, הנזק שהיה נגרם לו מפרסום תמונות דומות היה גדול הרבה יותר. השנה נתקלנו בסיפור ישראלי של תלמיד שחיטט באייפד של מורתו ומצא תמונות עירום שלה – אותן הפיץ לכל חבריו, כצפוי. בניגוד לפייטרו בוסלי, המורה הזאת לא הפכה לכוכבת רשת נערצת אלא נאלצה לצאת לחופשה כפויה מעבודתה. לפני שבוע, עשרה חודשים לאחר הפרשה, היא פוטרה. מסקנת ביניים: אין ספק שלהיות מחופצן יכול לבאס את שני המינים - אבל החפצה גברית היא אפיזודה רגעית בתולדות האנושות, כמעט כמו בדיחה פנימית. ההחפצה הנשית מגיע עם מטען של אלפי שנים שכנראה ישב לנו לנצח על הגב ויגרום לנו לשלם ביוקר.
כל טרנד סופו בשיימינג
בהנחה שהחפצה נשית לא תעלם בקרוב מהעולם, אולי דווקא הפיכת גברים לאובייקט מיני יכולה להיות תוספת מרעננת? תיקון היסטורי אחרי מאות שנים של אפליה? ד"ר רוזמרין לא משתכנעת. "בעיני, ללמוד להתייחס לאדם אחר כחפץ זה לא שחרור נשי. עדיין מדובר בנזק, לכל אדם וגם לתרבות".
ולמה זה קורה דווקא עכשיו?
"יכול להיות שזו זליגה מייצוגים שקשורים מהתרבות הלהט"בית שעוברים מיינסטרימיזציה לתרבות הפופולרית, ואולי מדובר באינטרסים מסחריים של גופים חזקים, שאם יצליחו לשכנע גם גברים להביט במראה ולהיות לא מרוצים ולרצות לתקן את עצמם, הם יהיו מאוד מרוצים".
האינטרס הכלכלי נשמע די הגיוני. אם תעשיית היופי הנשי מגלגלת כל כך הרבה כסף מלגרום לנו לחשוב שאנחנו מכוערות, למה לא לנסות לפנות לעוד 50% מהאוכלוסייה שעד היום די נשארו מחוץ למשחק? נכון שטיפוח גברי זה לא דבר חדש, אבל אולי אפשר להציב גם לגברים סטנדרט אנושי שאי אפשר לעמוד בו, אבל הם ינסו בכל זאת ועל הדרך יוציאו מלא כסף? לתעשיית היופי הרי לא ממש משנה מינך או נטייתך, כל עוד אתה שונא את עצמך בדיוק במידה המספקת.
אבל יש גם סוג של החפצה שחותרת תחת התאוריה הכלכלית הזאת. ה"דד בוד" כבש אותנו בסערה לא מזמן, בטענה שדווקא גברים קצת יותר מבוגרים, שמנמנים ושעירים הם המצרך הנחשק כיום. סת' רוגן, רובי וויליאמס, לאונרדו דיקפריו בתקופות מוזנחות – דווקא הם המודל הגברי הנחשק. יכול להיות שהמקבילה הנשית היא מודל ה"נשים האמיתיות", שמציג בחורות נורמליות בבגדי ים והלבשה תחתונה כקונטרה לשלטון הרזון המוגזם. המסר המשותף – תהיו מה שאתם, זה הכי יפה. ההבדל – נשים במשקל נורמלי הן קונטרה לדוגמניות רזות מדי, גברים במשקל עודף הם לא קונטרה לכלום, הם פשוט הם. לאוחזים ב"דד בוד" הנחשק יש לגיטימציה לא להשקיע בעצמם, בעוד בנות בכל המידות עדיין צריכות להיות מאופרות, מעוצבות ומרוטות שיער גוף.
והנה אנחנו שוב חוזרים לדבר על כסף, או לפחות על מספרים. ב-2012, כשעלה בערוץ הסלבס של מאקו האייטם הראשון על הבליטה הכה מדוברת של ג'ון האם, הוא גירד את ה-40,000 עיניים - כלומר מספר הגולשים שנכנסו לקרוא, בשפה שלנו כאן במערכת. מספר נאה, אבל כל אייטם ממוצע בערוץ הגברים מצליח הרבה יותר. למשל, אייטם שגרתי משבוע שעבר על חזאית מקסיקנית לוהטת ואלמונית, חצה בקלות את ה-53,000 עיניים, וזה עוד כלום לעומת פפראצי ביקיני שגרתי של סלבריטאיות ישראליות או חו"ליות. כלומר מבחינת העניין, חפצון נשי עדיין מושך הרבה יותר תשומת לב.
ההבדל המסקרן הוא מבחינת הלייקים בפייסבוק: בעוד האייטם על הבליטה של ג'ון האם זכה ל-132 לייקים, החזאית ל-25 בלבד. כלומר, יש הבדל בין מה שמעניין אנשים לבין מה שהם מוכנים שייראו בפיד של הפייסבוק שלהם. לפי שחר אורן, סמנכ"לית התוכן של PlayBuzz, זאת הסיבה לוויראליות הגדולה של החפצון גברי – שאולי גורמת לתופעה להיראות גדולה יותר מכפי שהיא באמת. "לפי מחקרים על ויראליות וטרנדים", היא מסבירה, "נשים משתפות יותר מגברים, עושות יותר share בפייסבוק ולכן תוכן שפונה קצת יותר לנשים תופס יותר. סיבה נוספת היא שהיום, הפיד שלנו בפייסבוק הוא קורות החיים החדשים שלנו, האדם שאנחנו רוצים להראות לעולם שאנחנו. גברים רבים לא ישתפו אייטמים על נשים שוות כי זה לא גורם להם להראות טוב, ואילו אצל נשים זה מצחיק וקולי. בסטנדרטים של הרשתות החברתיות זה לא מאיים, אישה תחשד בסקסיזם וניצול פחות מאשר גבר".
ויכול להיות שזה זמני? שתיכף נזהה ברשת תגובת נגד להחפצה הגברית?
"אני מניחה שזה זמני כי האינטרנט מתפכח נורא מהר וכל טרנד סופו בשיימינג. על כל בליטה של ג'ון האם יגיע השלב שבו אנשים יהיו נורא מוסריים וצדקנים לגבי זה, ויכול להיות שהם צודקים. יכול להיות שכרגע מדובר בחפצון מתקן, כי עשו את זה לנשים במשך כל כך הרבה זמן אז זה נראה בסדר לעשות את זה בחזרה, אבל מתישהו זה יתאזן".
בסופו של דבר, כנראה שההבדל העיקרי בין החפצה גברית לנשית הוא שלהתייחס לגברים כאל אובייקט מיני זה טרנד, בעוד שלעשות את זה לנשים זאת המציאות. או אם להתייחס למשהו חשוב קצת יותר מהמציאות, כלומר הפרק האחרון של "משחקי הכס" – גם סצנה הכוללת הצצה אקראית לבולבול גברי, תגיע כחלק מסצנה ארוכה ומפורטת של ה"ווק אוף שיים" של סרסיי, שכולה עירום נשי מלא, מפורט ומשפיל. וגם אם אנחנו עומדים בפתחו של עידן חדש בכל הנוגע להחפצה, הוא עדיין כזה שכולל יחס מחורבן לאנשים אחרים, אבל הפעם לא רק לחצי מהאוכלוסייה אלא לכולה. אפשר להסתכל על זה כצעד קדימה אל עבר שוויון, פשוט לא בדיוק זה שחיכינו לו.