כשיעקב דמקני נחת בשדה התעופה של פפואה ניו גינאה לפני ארבע שנים, מאות אנשים באו לקבל את פניו. לגופם עלים ארוכים, לצווארם נוצות ומחרוזות צבעוניות. הם הרימו אותו מעליהם והובילו אותו בהערצה אל הכפר הקרוב, בו התאספו אנשים רבים נוספים שצעדו לכאן מכפרים מרוחקים יותר. רגליו של דמקני נשטפו בחלב קוקוס ומעריציו החלו לשיר: "שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד". במקרה אחר, לאחר מכן, ירד דמקני מהמטוס בסאול, בירת דרום קוריאה, ובאולם מקבלי הפנים עשרות אנשים המתינו לו עם דגלי ישראל וקריאות התלהבות. כשראה אותם, עזב מנהיג היהודים המשיחיים בישראל את המזוודות, הרים את ידיו ובירך אותם עם חיוך רחב.
אלו הן רק שתי סצנות מתוך סרט "המבשר", הממחישות את מקומו המרכזי של דמקני (63) בעולם המשיחי. שם, בקרב אלו המאמינים בשילוב בין התנ"ך והברית החדשה ורואים בישוע כיהודי מאמין שניבא ליהודים בלבד, הוא נחשב לבעל מעמד מיוחד. כך למשל, באחת הסצנות בסרט הוא אוחז בשופר בידיו המורמות, הרוח חזקה נושבת על פניו, ערמת שיערו הלבן מתבדרת ברוח, עיניו עצומות ויחד עם קבוצת מאמינים הוא נושא תפילה אל השמיים.
אלא שביום יום דמקני חי בתל אביב, לא רחוק מהים בו הוא מטביל מאמינים חדשים. כשאינו טס בעולם הוא שוטף רגלי זונות ונרקומנים בתחנה המרכזית, דואג להם לאוכל, מוביל תהלוכות של מאמינים אוהדי ישראל לבסיסי צה"ל מרוחקים, שם הוא מעודד את החיילים בשירה, וגם חוטף מדי פעם ברחוב מכות קשות מחרדים המאשימים אותו במיסיונריות. שום דבר בדמותו לא מרמז על חייו הקודמים כאיש עולם הפשע, האדם שהסתובב ברחובות ניו יורק והיה מעורב באירועי שוד חמורים.
"עם יד על הלב, האקשן ההוא חסר לך, תמיד נדלקות לך העיניים כשאתה מדבר על השוד", אומרת אלישבע דמקני, אשתו, היושבת איתנו בשולחן סורגת חולצה צבעונית. "באמת?", מחייך אליה דמקני חיוך ילדי, "יכול להיות שאהבתי את האקשן, אבל היום לא הייתי עושה דברים כאלה בשום אופן. אני אדם אחר".
"הייתי רובין הוד"
יכול להיות שהזדמן לחלקכם לפגוש את היהודים המשיחיים החיים בארץ - קבוצת אנשים, צועדים יחדיו ברחובות, מעל ראשיהם מתנוססים דגלי ישראל, בידיהם גיטרות, בפיהם שירה לשבחו של אלוהים. לפני מספר שנים, היה ניתן לראות אותם בתל אביב כמעט מדי יום שישי. הולכים בשינקין, חוצים את פינת האימוץ לכלבים. "אנחנו באמת לפעמים נראים מוזרים", אומרת אלישבע.
את התהלוכות האלה המציא והגה דמקני עצמו ולטענתו הן אחת הסיבות שקהילת היהודים המשיחיים בישראל צמחה מ-300 איש ל-20 אלף. לעתים קרובות מאד תהלוכות אלו נגמרות במכות, יריקות וקללות המוטחים בדמקני וחבריו, רמז לכך שהזרמים ביהדות ככלל אינם מקבלים את היהודים המשיחיים לשורותיהם. אלא שדמקני ממשיך לצעוד, בנחישות, סוחף אחריו אנשים.
הוא נולד בקרית שמונה למשפחת מהגרים קשת יום ומרובת ילדים מאיראן, גדל בבית מסורתי עם אב מסור, פועל בניין חובש כיפה, שדאג לקחת אותו מדי יום שבת לבית הכנסת, ועם אמא שעבדה בניקיון. כשעברה המשפחה לחולון, מסלול חייו השתנה. "זאת הייתה שכונה של פושעים ואני רציתי להיות שייך", הוא אומר. "הפסקתי להגיע לבית הכנסת והתמקדתי בדברים אחרים. הגעתי למקומות אפלים. עישון אופיום, חשיש, אפילו הזרקת הרואין".
הוא החליט לנטוש את לימודיו וברח לאילת. "המשפחה חיפשה אותי והתמונה שלי הייתה בעיתונים ובטלוויזיה, אבל אני הייתי על חוף הים, מוכר סמים לביטניקים אמריקאים, צרפתים ובריטים, חי איתם, מלמד אותם איך להיכנס לבתי המלון ולאכול חינם", הוא משחזר. "בניתי להם מאהל, שתהיה להם קורת גג. בסופו של דבר המשטרה עצרה אותי וחזרתי הביתה. אני הספקתי עד גיל 25 מה שאדם לא יספיק כל ימי חייו. אבל בתחום האפל של החיים".
דמקני הכיר חבר, מומחה לפריצת כספות, ויחד עם שותפים קבועים נוספים ביצעו מספר פריצות, אך לא נתפסו. "גנבתי בשביל הכיף, האדרנלין. פרצנו פעם אחת כספת שהיו בה בעיקר ניירות ערך, דברים שאין לנו מה לעשות איתם. השותף שלי התבאס נורא ואני שמחתי שעם מה שגנבתי יכולתי לקנות לאמא שלי ארון חדש וכלים למטבח".
כשחברו מומחה הכספות נתפס ונכנס לכלא, דמקני הבין כי זמנו שאול. בן 22 בלבד הוא נמלט לארה"ב ונחת חסר כל בשדה התעופה של פלורידה. אחרי תקופה קצרה כעובד לא חוקי בחנות זולה בניו יורק הוא פוגש חבר ישראלי ממנו הוא רוכש אקדח. הוא משיג רכב מילוט, חובש כובע גרב ומשקפי שמש, עוקב אחר רכב ברינקס עד לנקודה מבודדת בעיר ושודד אותו. בעת ההימלטות השומרים יורים בו, אך מפספסים. "לא יודע איך היה לי האומץ, אבל זה היה קל מאוד", הוא אומר היום בחצי גאווה, "לא הרגשתי שום חרטה כשעשיתי את זה - הייתי רובין הוד, אני מול העשירים והעושקים, ולגנוב מהם זאת צדקה".
עם הכסף שגנב הוא פותח חנות תכשיטים, עסק כיסוי שאמור היה לאפשר לו לתחזק קריירת צד לא חוקית של מעשי שוד, אבל דווקא שם, באחד הימים בהם השתעמם מאחורי הדלפק, מסלול חייו קיבל תפנית. אל החנות נכנס אדם בשם ג'ף, איש פשוט, עובד מפעל המשתייך לזרם האוונגליסטי – פרוטסטנטים הדוגלים בקשר ישיר בין האדם לאלוהים, ללא תיווך. כ-50 מיליון אוונגליסטים הם ציונים המאמינים בארץ ישראל השלמה ותורמים גדולים למפלגות הימין בישראל. כשג'ף ראה על שולחנו של דמקני ספר תנ"ך, הוא התחיל לדבר איתו על ישוע.
"ואני אומר לו מה פתאום ישו? אני יהודי אני, ישו הביא את כל הצרות על העם שלי, את האינקוויזיציה, את הפוגרומים. אבל הוא מסביר ומסביר וחוזר אליי במשך חצי שנה שוב ושוב, מלמד אותי להבדיל בין ישוע היהודי לבין הנצרות. הוא נתן לי להבין שישוע הוא יהודי לכל דבר ששמר תורה ומצוות והתהלך לאורכה ולרוחבה של המדינה בה גדלתי, ריפא חולים, זקף כפופים, הוציא אנשים לחופשי".
למרר בבכי מול המזבח
בינתיים דמקני שודד עוד רכב ברינקס, הפעם אפילו בלי יריות. הוא ממשיך לבלות במועדונים, לפתות נשים, לעשות סמים, לשתות בלי הפסקה. עד שיום אחד ג'ף מביא לו את הברית החדשה בעברית. "התחלתי לקרוא ונדהמתי", הוא אומר, "כל השנים אמרו לי שהברית החדשה מלמדת את הגויים איך להרוג אותנו, אבל כשקראתי הרגשתי כאילו אני חוזר לגליל, והכל על אהבה וענווה וסליחה, לשים את הזולת לפניך. לילה אחד ביליתי במועדון הקבוע עם ברוס ספירנגסטין, שלא היה מוכר עדיין באותו זמן. שתינו יחד ופתאום הסתכלתי על כל זה ולא הרגשתי שייך. שאלתי את עצמי, מה לך ולזה? יותר לא באתי".
דמקני החל להתרחק מכל המוקדים שהרכיבו את חייו באותם ימים. התכנס אל עצמו, הכה על חטא, החליט להמציא את עצמו מחדש. "החזרה שלי בתשובה הייתה ברגע שהבנתי את כל הפשעים, הרוע, העוונות והחטאים שעשיתי כלפי אחרים", הוא אומר. "כל אותן הנשים שהכנסתי להריון והן נאלצו לעשות הפלה בלי שבכלל עזרתי להן. ההורים שהכאבתי להם. כל זה הכה בי והתמלאתי חרטה גדולה. הלכתי אל היער, ובניתי מזבח עשוי מ-12 אבנים, הכנתי רשימה ארוכה מאוד של כל הפשעים שלי וכרעתי על הברכיים, מיררתי בבכי וביקשתי סליחה ומחילה מאלוהים. אז הבנתי שכל חיי אני אקדיש לאהבת אלוהי ישראל".
כעבור זמן קצר, כשהוא בן 30, חזר כמבשרו של ישוע לארץ הקודש. המשפחה שלו חשבה שיצא מדעתו, חברים ניסו להבין איפה הבחור הצעיר שהכירו. "היה ברור לי שעליי לחזור לישראל, אבל חששתי מזה, צפיתי את הקשיים כי ידעתי ששולטים כאן הרבנים והממסד הדתי".
דרכם של היהודים המשיחיים בארץ תחת הנהגתו של דמקני לא הייתה קלה, ולדבריו הם נחשפים לאלימות קשה על בסיס קבוע. כך למשל, בשנת 2008 משלוח מנות שהגיע למשפחה של יהודים משיחיים באריאל התפוצץ בידיו של אחד מבניה. האחראי על המעשה היה המחבל יעקב טייטל, והוא היווה ביטוי קיצוני לשנאה של החברה החרדית כלפי יהודים משיחיים. בעבר גם התקיימו נסיונות לשרוף את בית הקהילה שביפו. "האלימות הייתה שם תמיד, אבל בעשור האחרון היא התגברה ואף נעשית מאורגנת יותר", הוא אומר. "המטרה שלהם היא לגרום לאנשים לראות אותנו כנוצרים, כמיסיונרים וכך מסיטים נגדנו".
"היום הם יודעים בדיוק היכן אנחנו נמצאים ואיפה נהיה ומתי בכלל נעשה את הצעדות שלנו", אומרת אלישבע, "הם נשלחים אלינו, חצי עבריינים עם כיפה על הראש, והם משלהבים את הקהל, מתחילים לצעוק שאנחנו נאצים, שבאנו להרוס את נשמות היהודים כפי שהרגנו את הסבא והסבתא שלהם בשואה. ופתאום אנשים שקודם לכן עשינו להם שמח, מתחילים לצעוק עלינו, לירוק עלינו ולעתים קרובות להרביץ לנו. אבל אתה יודע", היא פונה אל בן זוגה, "כל המכות שחטפת באף הפכו אותו יפה יותר ויותר".
"אני חש רחמים כלפי האנשים האלה, כי וודאי שזה קשה ואנחנו אף פעם לא מתרגלים לזה, אבל המטרה שלנו היא להראות אהבה ואהבה אי אפשר להראות כשאתה סגור בביתך", אומר דמקני.
"הומואים זו מחלה"
לדמקני שני בנים גדולים, בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, אותם הביא לעולם עם אשתו הקודמת, שעזבה לארצות הברית ולקחה איתה את הילדים. הוא לא ראה אותם יותר מעשרים שנה. לפני מספר חודשים חזרו לחייו והקטן שבהם, קצין בצה"ל, מגיע לביקור בזמן שאנחנו יושבים ומדברים, אחרי צפייה בסרט על אביו בסינמטק. "הסרט מצוין", הוא אומר, "אבל אני לא חוזר בתשובה". ילדיו הם נקודה כואבת במיוחד בחייו, והניתוק הממושך מהם הוא תוצאה של ההתקרבות המהירה לדת. לטענתו, אימם איימה עליו כי תסגיר אותו לרשויות ארה"ב אם ייסע אחריהם, וכך נותק הקשר.
למרות מעמדו האיתן בקרב המאמינים בישראל, דמקני מתנער מכל התייחסות כלפיו כאל גורו או מנהיג של קהילת היהודים המשיחיים. לטענתו, מנהיג יחיד הוא מאפיין של כתות חשוכות, ואילו אצל המשיחיים על כל איש לחיות על פי פרשנותו האישית את התנ"ך והברית החדשה. יותר מכך, הקהילה המשיחית מחולקת לקבוצות רבות, רק בתל אביב יש לפחות 12, ולכל אחת מהן ראש קבוצה שאחראי בעיקר על ניהול וארגון טכניים, ופחות על חייהם הרוחניים של חברי הקבוצה. הדגש הוא על קשר ישיר בין האדם לאלוהים ולכן אין למשיחיים תפילות קבועות וכתובות, והמתפללים אומרים את אשר על לבם ברגע התפילה ללא עזרים חיצוניים. מדי שבוע חברי הקהילה מתכנסים לתפילה ושיחה וגם עוסקים באיסוף תרומות לנזקקים ובחלוקת מזון להומלסים ולנרקומנים. "אנחנו עושים מניקור פדיקור לזונות בתחנה המרכזית, כדי שירגישו כמו בני אדם ולא חתיכות בשר", אומרת אלישבע.
דמקני מגדיר את עצמו פוליטית כ'ימני קיצוני'. לאורך כל השיחה הוא מדגיש את עמדותיו הפוליטיות, הבאות לידי ביטוי, בין היתר בביקורים תכופים בבסיסי צה"ל יחד עם הקבוצה. "זה חשוב לנו שידעו שבעולם לא רק שונאים אותם, אלא ישנה קהילה גדולה שמתפללת עבורם".
צבא זה נשק, מלחמה. איך זה מסתדר עם הושטת הלחי השנייה עליה מצווה ישוע?
"לתת את הלחי השנייה זאת גבורה, אבל רק ברמה האישית. ברמה המדינית זה אחרת. אני מאמין בארץ ישראל השלמה, כי אלוהים הבטיח לנו אותה, אבל איני רוצה ברעתם של הפלסטינים. רדינו בהם, השתמשנו בהם במקום לעזור להם בתשתיות, בחינוך, בלתת להם להרגיש חלק מהבית, חלק מהמשפחה, גזלנו אותם, עשקנו אותם ומשם באה כל השנאה הזאת. ההתנהלות שלנו מולם היא התנהלות נבזית".
המסר שלך מאוד פייסני, אבל בסופו של דבר הקהילה שאתה משתייך לה לא מיישרת קו עם הרבה ערכים ליברליים, בטח אלה שמאפיינים את תל אביב שבה אתה חי. אתם לא מאמינים בתורת האבולוציה ורואים בהומוסקסואליות כמחלה.
"יש לנו זוג שכנים מעלינו", מצביע דמקני אל התקרה, "שני גברים. הם אימצו ילד. אלישבע סרגה לו גרביים ארוכות עם שרוכים, כתבה מכתב 'ברוך הבא לשכן החדש שלנו', הכניסה לשקית ואני עליתי למעלה ותליתי את זה על הדלת שלהם. דבר כזה עושה אדם ששונא? לא. אבל את צודקת, אנחנו חושבים שזאת מחלה, לא דרך הטבע".
אז אתה לא שונה מכל דת אחרת.
"הדת היא האויבת מספר אחת של האמת. ראש הממשלה עוזר לחרדים לשלוט על המדינה ולהפוך אותה למדינת הלכה, כי באמצעות הדת קל יותר לשלוט בבני האדם. הדת מפרידה בינך לבין הזולת שאינה כמותך, הופכת אותך לגזען ושונא וזה מה שקורה בישראל. הישראלים לא מבינים שישוע הוא ההמשכיות הטבעית של התנ"ך ושהוא דוגמא ומופת ליהודים איך להיות יהודים ולא החרדים. החרדים הם כל מה שישוע נלחם נגדו. הם רוצים להיות האפוטרופוסים של היהדות, של אלוהים. אבל הם לא".
הערב ירד ואלישבע קמה לחמם עבורנו ארוחה קלה מפשטידה אותה הכין דמקני. היא גרמניה והכירה את דמקני באחת מהרצאותיו בעיירה שביער השחור. כבר 14 שנה הם ביחד. "לא, מה את עושה?!", מזדעק דמקני כשהוא רואה את אשתו שוברת ביצה אל תוך הפשטידה לפני הכנסתה לתנור, "לא אוכל יותר ביצים, לא מסוגל, היא הראתה לי סרטון מה עושים לתרנגולות בשביל זה, לא מסוגל יותר לגעת".