לפני חודשיים הלכתי ברחוב ומישהו התחיל איתי. הייתי כל כל מופתעת שרק בזכות האומץ שלו נתתי לו את מספר הטלפון שלי. הוא הציע לי לבוא לאכול איתו, אבל הייתי בדרך לאימון, אז סירבתי. אחרי כמה ימים הוא כתב לי בוואטסאפ, התכתבנו קצת, וזה הסתיים לו בצליל דיגיטלי חלוש, בעיקר אחרי שהוא כתב לי ביום שישי ב-23:00: "אז מה עושה?".
ככל שאני חושבת על זה, רוב האינטראקציות שלי עם מחזרים פוטנציאליים בשנים אחרונות התחילו והסתיימו בהתכתבויות. בין אם מדובר בהתכתבות עצלה לצאת ידי חובה, או התכתבות לוהטת על גבול הסקסטינג. מילים חמות על מסך קר. לא לחש, לא תנועות אוויר שיוצרים הקולות של שנינו, אלא תקתוקים מהירים על המקלדת, עם socially accepted typos מדי פעם, כמו "ן" במקום "ו" (מעניין מי חשב לשים את שתי האותיות האלה אחת ליד השנייה במקלדת?).
לפעמים, כשגבר זר שולח לי הודעה פרטית בפייסבוק ב-23:00 כזה, אני מדמיינת אותו יושב עם יד בתוך המכנסיים. רוב הסיכויים שאני צודקת. רוב הסיכויים שהוא נתקל באיזה פוסט או תמונה שלי, והחליט שהוא תוקף. תוקף? כללי החיזור השתנו ללא היכר בעשור האחרון; סמול טוק חמוד על גבול פלירט הפך ל"נשואה" (סימן שאלה נעלם בכוונה, ואם את לא מגיבה - הוא יישלח עוד הודעה אחרי שעתיים). זה כבר אפילו לא "ערה?" - שהיום נראה פשוט תמים ומצחיק. שמע, אם כבר פנית אלי בפייסבוק, תחקיר קצר בפרופיל שלי יגלה לך שאני גרושה בת 42 כמעט עם ילד. אבל אז כמובן מותר להניח ש"גרושה" = "זורמת", וזה מיד מסלים לשאלה מה דעתי על מציצות ואנאלי (נשבעת, זו שאלה אמיתית שנשאלתי על ידי גבר זר לחלוטין, שמעולם לא ראיתי או שמעתי עליו והגיע אליי אחרי הטור הקודם שלי).
פעם הייתי נעלבת. היום אני נמצאת אי שם בגבול שבין הגועל לרחמים. חמלה זה אחלה דבר, אבל לפעמים היא קופצת במקומות לא קשורים; אני חומלת לגברים כאלה, לדעתי החיים שלהם די חרא אם זה מה שהם מרשים לעצמם לכתוב לאישה זרה לחלוטין.
נשים אוהבות עם האוזניים, זה נאמר לפני מאות שנים. אז היום אנחנו אמורות לאהוב עם העיניים, ואם רוצים להרשים אותנו באפליקציה, בפייסבוק, בוואטסאפ או בכתובות אש של צופים (לא, רגע, בשביל כתובת אש צריך לצאת מהבית! בטל ומבוטל!) - אז קודם כל צריך לדעת איך לדבר אלינו, כי אנחנו מתות על זה שאתם מדברים אלינו. אפשר לפלרטט בכתב, אם הייתי גבר הייתי הקזנובה של הצ'טים, בחיי, בזבוז אמיתי. אבל אני לא יכולה להגיד את זה כמעט על אף אחד שיצא לי להתכתב איתו. יש יוצאים מן הכלל, כמובן, אבל הם נדירים כמו שימוש נכון בסימני פיסוק בהודעות וואטסאפ.
פעם בעקבות איזו הודעה הזויה אמרתי לבן שלי, כמעט בן 15: "תבטיח לי שלעולם לא תכתוב לאישה משהו שלא היית אומר לה בפנים!" הוא רגיל כשאני פונה אליו בבקשות מוזרות כאלה כגון: "תבטיח שלעולם לא תחזלש בנות!". הוא ענה לי "סבבה".
בגדול, תכננתי לכתוב מדריך שלם על איך לדבר ואיך לא לדבר עם נשים ברשת. אבל אז החלטתי שזה מיותר. הכל מסתכם רק במשפט האחד הזה: אל תכתבו לנו דברים שלא הייתם אומרים לנו בפנים אם הייתם ניגשים אלינו ברחוב או בפאב. ויאללה, תיגשו אלינו, זה בסדר. רוב הסיכויים שנהיה כל כך בהלם שמיד ניתן לכם את המספר. כי מי היום בכלל מתחיל עם מישהו ברחוב? איזה אבסורד.
>> יש לכם משהו להגיד למרינה? בבקשה, תכתבו לה מייל