"נו, שיעברו כבר שבועיים, אני מת לדעת מה קרה שם". זה פחות או יותר היה המשפט שהיה שגור בפיו של אחי הקטן, שי, כמו גם נון-סטופ אצלי בראש אי שם בשנות ה-90' אחרי כל אירוע גדול של מה שנקרא אז ה-WWF.
כן, ככה זה היה אז, רומנטיזציה מוחלטת של חוויית צפייה – רוצה לראות שידור עדכני מארה"ב? תבוא בעוד שבועיים - אבל אל תדאג, עוד לא המציאו את הפייסבוק, אין חשש לספויילרים, ואנחנו, יחד עם כל בית הספר, היינו במתח משוגע; האם ברט "היטמן" הארט הצליח להיות הראשון שיעצור את יוקוזונה? מה הקטע של אנדרטייקר והכד הזה שנותן לו כוחות? והאם אי פעם נראה כתבה בעברית על היאבקות שלא מזכירה בפתיחה את האחים ואן אריק? שאלות, שאלות, שאלות.
השנים עברו, ובעוד הדיון הישראלי המיותר שתמציתו "אבל מדובר בהצגה" לא ממש עבר (הרי אף ישראלי לא ייתן שיעבדו עליו בעיניים), אנחנו הבנו עם הזמן שצריך להתייחס למופעים האלה כבידור ולא כספורט - ולכן אפשר לשפוט אותם באותה קלילות שבה שופטים סרט או הצגה.
רצה הגורל ובשנות ההתבגרות שלנו, כשכל ילד נורמטיבי מבין שלוחם סומו וליצן שנלחמים זה די טיפשי, גם ה-WWF עברו פאזה, שינו את דירוג הצפייה שלהם ל-Rated R (אסורה לילדים) והחלו לדבר בדיוק לגילאים שלנו: זניחת דמויות הקומיקס, שימוש בדם (לא קטשופ אגב, אם יורשה להפריך אגדה אורבנית), מרידה בסמכויות וסקס מרומז עד כדי (כמעט) מפורש. אז נשארנו שם, ואיתנו עוד מיליונים ברחבי העולם.
בשלב מאוחר יותר, השם השתנה ל-WWE ׁ(האות E על שם "אינטרטיימנט"), כדי שכל קשה אבחנה יבין שזה לא ספורט אלא בידור, הם חזרו להגדרת "מוצר לכל המשפחה" והתמתנו. מבחינתנו זו כבר הייתה מערכת יחסים במובן מסוים, אינפנטילית ככל שתהיה חלק גדול מהזמן (ואין יותר ביקורתי מאוהד קבוע לגבי קטעים בתוכנית שמרגישים יותר מדי מבוימים או משוחקים גרוע). למרות זאת, עם השנים, ובעיקר עם התבססות האינטרנט כמקור מידע וההבנה במתרחש מאחורי הקלעים של התעשייה, המעקב אחרי מה שקורה ב-WWE התבסס כמשהו שגרתי, גם אם ברפרוף כשאין זמן, סתם כדי לדעת מה קורה. קשה להסביר את זה, אבל אוהד רסלינג אמיתי שאין לו זמן לראות תוכנית, מדלג על הקרבות וצופה ב"פרומואים", זמן האוויר שכל מתאבק מייחל לו, בו הוא מחזיק מיקרופון ומנסה לחשמל את הקהל ולמכור את העלילה שלו כמשהו מסקרן.
אז איך היינו מגיבים, ניר ושי של 1993, אלו שחיכו בדיליי של שבועיים כדי לראות את רסלמניה 9, אם היו שומעים שכעבור 26 שנים הם יטוסו יחד בשליחות משותפת מטעם גוף תקשורת ישראלי כדי לראיין את גיבורי הילדות שלהם ולסקר את אירועי סופ"ש רסלמניה? אני מניח שההתרגשות שחווינו שם, בין 82 אלף הצופים שהגיעו מכל העולם, שייכת יותר לאותם ילדים שבתוכנו ופחות לאנשי המשפחה שהפכנו להיות. ניו יורק חייכה אלינו עם מזג אוויר קריר, הקהל היה חם והמפגשים עם המתאבקים בהחלט סגרו לנו מעגל.
לאחר סופ"ש של פעילויות לאוהדים וראיונות עם המתאבקים, הוכנסנו בערב יום ראשון האחרון כאחר כבוד ליציע העיתונאים של אצטדיון מטלייף בניו ג'רזי כדי לתצפת מלמעלה על המראה המדהים של האצטדיון ההולך ומתמלא. כשירדנו לחוות את פתיחת האירוע מקרוב ותחת כיפת השמיים, זכינו ל"רגע רסלמניה" גדול וראשון מתוך ערב רווי חילופי תארים, כאשר כבר בקרב הפותח סת' רולינס, מתאבק מוכשר ופופולרי שעבד קשה מאוד בשנים האחרונות כדי לגרום לכל קרב וכל יריב שלו להיראות טוב, סיים את כהונתו הארוכה וכמעט נטולת ההופעות של ברוק לסנר כאלוף העולם של "רו" (אחת משתי תוכניות הדגל של ה-WWE, המנוהלות בנפרד עם אלופים שונים).
לסנר בעידן הנוכחי, גם בדמות וגם במציאות, הוא כל מה שהאוהדים אוהבים לשנוא – אלוף MMA שמפגין זלזול ב-WWE, תוך שהוא מחזיק באליפות שלהם. כאנטיתזה לרולינס שטוחן עבודה קשה, הוא כמעט לעולם אינו מגיע לתוכניות השבועיות, והתסריטאים נאלצו להתמודד תקופה ארוכה מאוד עם כתיבת תוכנית ללא אלוף על המסך.
בצד של "סמאקדאון", תוכנית הדגל השנייה, התגשם חלום אמיתי לאדם אחד, ילד שגדול ממני בחודש, שצפה בדיוק כמוני בהיאבקות כשגדל בגאנה. הוא היגר לארה"ב ועם השנים הפך למתאבק WWE שאמנם מוערך בכישרונו, אך ממותג על ידי החברה כאקט בעיקר קומי או כוכב "מיד-קארד" שלא יתקדם לעולם לסצנת המיין אבנט. הפעם, בהשתלשלות אירועים מקרית, הוא זכה להזדמנות של חייו, והגיע אחרי 11 שנים בחברה להתאבק על אליפות ה-WWE של סמאקדון. לפני שלושה חודשים התרחיש הזה היה בגדר מדע בדיוני, גם בעולם מופרך כמו עולם ההיאבקות.
וכפי שהסטטיסטיקה מראה לאורך השנים, רסלמניה היא אכן המקום בו חלומות מתגשמים, וקופי אף ניצח ולקח את התואר מדניאל בראיין, עוד אדם קטן שתמיד נחשב לאנדרדוג, ולפני חמש שנים קיבל את הרגע הגדול שלו כשזכה באליפות העולם ברסלמניה. העברת הלפיד הושלמה.
לאחר שהאולם געש ורעש מהתוצאה, התחילה האנרגיה להתמתן בהדרגה ככל שהאירוע נמשך, והוא נמשך. שבע שעות וחצי מרגע פתיחת ה-pre-show - כנראה שככה זה כשיש להם ערוץ משלהם ללא הגבלת זמן. האמת? זה כבר הרגיש כמו ירייה ברגל מצידם, כי הייתה נורא מעט אנרגיה לקהל לעודד את הכוכבת הג'ינג'ית בקי לינץ', שניצחה את שתי אלופות החברה, שרלוט פלייר (הבת של ריק פלייר האגדי) שדפקה כניסה ממסוק, ורונדה ראוזי, כוכבת UFC. בעידן של מודעות שיא לשוויון מגדרי ועוצמה נשית, ה-WWE מובילים מהפכה אמיתית של שילוב הנשים, וזה הגיע לשיא במיין אבנט ברסלמניה (לגיטימי ולא מאולץ) שהיה כל כולו נשי. היסטוריה, אופוריה, אבל הקהל כבר היה עייף למדי, וכדי ללוות טת הסצנה הקפקאית - גשם החל לרדת והרטיב את האלפים בקהל.
בסוף יצאנו משם, עייפים אך סופר מרוצים, עם סטוריז שייעלמו תוך יום מהאינסטוש, אך הזיכרון שלהם ילווה אותנו לפחות עד להתגשמות החלום הבא. היה טוב, היה רסלינג.