אתחיל בוידוי: בחיים שלי לא חשבתי שאהיה מסוג האנשים שנרשמים לחוג יוגה. בתור אחד שגדל בקיבוץ עם נחל ומלא אנשים שטסו להודו בשנות ה-90, הקונספט של יוגה לא זר לי. למעשה, בשנים האחרונות כל הסצנה הזאת של יוגה, מדיטציה, פילאטיס וכל שאר השטויות האלה ממש התגברו באזור שלי, עד כדי כך שזה נראה כאילו כל מי שבין הגילאים 20-40 הוא מדריך בתחום עם תעודה ממכללה, או עבר שטיפת מוח מאיזה גורו ברישיקש.
יוגה תמיד הצטיירה לי בתור תופעה מגוחכת, משהו שכל מיני סטודנטיות הזויות למדעי החברה וילדים אשכנזים עושים בגיל 23. אולי אני סתם נודניק, אבל כל הסצנה הזאת תמיד נראתה לי כל כך טרחנית. כל האנשים האלה שעושים עמידות ראש הזויות בזמן השקיעה, זה תמיד נראה לי מגוחך. כמו אנשים שעולים לנגן בג'אם סשנים וממש עפים על עצמם. כאילו, על מי אתם חושבים שאתם עושים רושם? אתם חושבים שזה מעניין מישהו שאתם יודעים לנגן 80% את Wild Horses? החברים שלי יודעים לנגן את השיר המחורבן הזה ול-100% מהחברים שלי נשבר ממנו כבר לפני עשור. בכל מקרה, יוגה. בחיים שלי לא חשבתי שאהיה מסוג האנשים שנרשמים לחוג יוגה. מצד שני, בחיים לא חשבתי שאתקרב בצעדי ענק לגיל 30 והגוף שלי יהיה כל כך מצ'וקמק.
אין אף סיבה לגיטימית לעשות יוגה - חוץ מאחת
חברים, זה מדרון מאוד חלקלק. הוא מתחיל עם ביקור נחמד אצל רופא המשפחה, שבסך הכל רוצה בדיקות דם. יומיים מאוחר יותר, יש לך תור לדיאטנית, טופס 17 למרפאת ליפידים, הפנייה לאולטראסאונד - בגלל כבד שומני וצנצנת עם מיליון כדורי B-12 בטעם של סבון כלים. כלומר, דובדבן. אתה מוצא את עצמך בשיחה על סטטינים ואתה חושב לעצמך: "מה סטטינים? רבאק, אני בן 28". רק אז נופל לך האסימון.
אתה מבין שאתה כבר נשוי, אחרי התואר הראשון, שאתה כבר עם שני סיטרואנים במילואים, אחרי כמה צווי 8 ושבכל פעם שאתה מתכופף לשים נעליים אתה נאנח כמו איזו סבתא. אתה קולט שאתה שבור לחלוטין ואתה צריך לתפוס את עצמך בידיים, כי זה לא הגיוני שאתה כזה גרוטאה בגיל הזה. אתה מבין שאתה צריך לשמור על עצמך, לעשות כושר, לאכול נכון – כל הדברים האלה שסאחים עושים. זה לא נעים חברים. זה לא נעים להתעורר בוקר אחד ולהבין שאתה כבר לא ילד.
יום אחד, בזמן שאני בעיצומו של כל הבלבול הנוראי הזה, פגשתי חבר מהמילואים. אחרי שיחה נעימה מאוד על פוסט-טראומה והחיים, סיפרתי לו על כל העניינים שלי – אז הוא הציע לי ללכת ליוגה. צחקתי לו בפרצוף, כי יוגה זה לילדות הזויות שחזרו מהודו וחיות בסרט שהן מוארות או משהו. הוא הסתכל לי בעיניים ואמר לי: "אם אתה חושב שיוגה זה לילדות, אז אתה זה שחי בסרט".
תחקיר קטן שעשיתי בנושא העלה כמה נקודות מאוד מעניינות. ראשית כל, קראתי שאם מתחילים לעבוד בחדר כושר, אז תרגול של יוגה במקביל מאוד משפר את הגמישות של השרירים ויכול למנוע כאבי גב. חוץ מזה, זה משפר יציבה, מוריד לחץ דם, משפר את תפקוד המוח ומגדיל את נפח הריאות. אבל, למי אכפת מכל הקשקושים הבריאותיים האלה.
הדבר ששכנע אותי סופית ללכת לשיעור יוגה היה ההבטחה שזה משפר בצורה דרסטית (דרסטית!) את חיי המין – לא שהמצב לא טוב, אבל תמיד אפשר לשפר ובטח אם זה בצורה דרסטית. זאת אומרת, זאת כנראה הסיבה היחידה שאני רואה כלגיטימית לעשות עמידת ראש על חוף 'אכדיה' בשקיעה. אז אחרי שאמרו לי שזה לא לילדות ושכנעתי את עצמי שזה לא לילדות, נרשמתי לחוג יוגה בחדר הכושר שלי והתכוננתי נפשית להגיע לחדר קטן, מלא בילדות.
"הפעלתי את השריר הכי חשוב בגוף"
חשוב לי לציין שאני לא אדם גמיש במיוחד. למעשה, כל הקונספט של מתיחות תמיד הרתיע אותי והרגיש לי מיותר, גם אחרי אימון - עד שגליתי שזה יכול לדפוק לי את הגב. מתיחות הן חלק בלתי נפרד מיוגה, אבל לא רוצים לדבר על זה. בקטע שיווקי אני מניח. אף אחד הרי לא ירצה ללכת לחוג שבו מותחים לך את כל הגוף עד שתרצה למות.
לעומת זאת, כן תרצה ללכת לחוג שכביכול מכניס לך איזו הארה רוחנית לחיים ומחבר אותך לכל מיני 'אנרגיות' כאלו ואחרות. מקום שבו מראים לך את אלוהים. אני לא אשקר לכם, לפני שנכנסתי לחוג עצמו, ציפיתי לחוויה מאוד אינטנסיבית. ציפיתי שאני כל כך אסבול מהמתיחות, עד שבסופו של דבר אני באמת אראה את אלוהים.
אם אני אגיד שאלו היו ה-45 דקות הכי קשות בחיי, זה יהיה שקר גס. השיעור הראשון היה מאתגר, היה מביך, הזעתי כמו משוגע וקיפלתי את הגפיים שלי בצורות שלא ידעתי בכלל על קיומן – אבל עם יד על הלב, זה לא היה קשה. בהתחלה זה היה מאוד מאכזב, כי במובן מסויים רציתי שיקרעו אותי, וזה לא קרה. גם לא ידעתי אם אני עובד כמו שצריך, זה שיגע אותי. לא מתאים הרי להגיע לשיעור ראשון ולעשות לעצמך פדיחות, אבל בשלב כלשהו קלטתי את הקושי האמיתי ביוגה, בשבילי לפחות. זה קרה בזמן ששכבתי בצ'טורנגה (או משהו כזה) והרגשתי כמו הבן-אדם הכי טמבל בעולם. המדריכה עברה לידי ואמרה לי: "אם אתה דואג מזה שאתה עושה לא נכון, אל תדאג. אין נכון, או לא נכון. פשוט תירגע. תתרכז בנשימות ופשוט תירגע".
תמיד התקשיתי עם רוגע. יש לי נטייה איומה להכניס את עצמי ללחץ מדברים פעוטים ולהתעצבן מאוד בקלות, בעיקר על עצמי. הראש שלי לא שקט ולפעמים הוא יכול ממש לשגע אותי. באותו רגע קלטתי שבכל האימון הזה, הדבר שהכי קשה לי זה להשתיק את הקול הזה אצלי בראש שלא מפסיק לבלבל לי במוח. שמציק לי, כל הזמן. כשהבנתי את זה, פתאום הכל נראה לי הרבה יותר ברור. פתאום קלטתי, שמעבר למתיחות ולשחרור של שרירי הידיים והרגליים, יוגה עובד על שיחרור השריר הכי חשוב בגוף – השכל. וכשהבנתי את זה, הכל התחיל להסתדר.
כשחזרתי הביתה הפעלתי דוד, התחלתי להכין לעצמי ארוחת ערב והרגשתי טוב. לא יודע עם הורדתי לחץ דם או שרזיתי, אבל הרגשתי טוב. בדיעבד, השיעור הראשון היה קשה לא בגלל מתיחות ושווי משקל וכל מיני שטויות כאלו, אלא כי לא הצלחתי להירגע. רק בסוף הרגשתי את השקט.
מבחינת השיפור הדרסטי בחיי המין - לא יודע, לא נראה לי. אני מניח שזה עניין של תרגול והתמדה, שזה יבוא בהמשך. אחרי הכל עשיתי רק שיעור אחד. זה משהו שאני אצטרך לשים לב אליו. בואו פשוט נסכם שאם אני עושה עמידות ראש בחופי הרצליה בזמן השקיעה ועוד לא הרגשתי שיפור דרסטי בחיי המין, אז מבחינתי המיתוס הזה מנופץ לחלוטין.