הכול התחיל כשמישהו בחברת סלולר הזויה בבריטניה החליט שהסטארט אפ הבא של החברה שלו יהיה מורכב מפורנו ושרמוטות ישראליות. זו היתה תקופת טרום סילבסטר, ואותו בריטי חרמן היה בטוח שבממלכה המאוחדת יהיה ביקוש רב לסרטוני וידיאו (2.99 פאונד להורדה) בהם חיילות ישראליות יתפשטו ויגידו שנה טובה באנגלית במבטא כבד.
הבריטי החרמן התקשר למפיק לא פחות חרמן בערוץ 2, וזה לקח את הפרויקט בשתי ידיים והתקשר אליי. אני כבר עובד שנים כבמאי בעסקי הבידור, וכנראה יצא לי שם של מישהו שמוכן להתעסק עם פורנו. "תתבייש לך," נזפתי באותו מפיק. "אני אעשה את זה. אבל תתבייש לך," אמרתי שוב לפני שהוא הספיק להגיב וסגרתי את הטלפון.
"אנחנו צריכים שחקניות לסרטים קצרים של פורנו זול," הודעתי למפיק שלי. "תתבייש לך," הוא ענה וטרק את הטלפון. הפעם הבאה ששמעתי ממנו היתה יומיים אחר כך, כשהוא הודיע לי שהוא הספיק לבקר בארבעה מועדוני חשפנות בעיר (בעזרת תקציב ההפקה המצומצם) ולבדוק באופן אישי ועל ברכיו מספר מועמדות.
היום הראשון: למה זה חשוב שהשחקניות בפורנו ידעו לחייך
ליום הצילום הראשון הגיעה בחורה גבוהה ועצובה עם נתונים פיזיים מרשימים. היה לה קול צפצפני ושדיים בגודל של כדורסל. המאפרת עבדה לה על השפתיים העבות עם מכחול, התאורן שיחק עם האורות והצלם שלי התחיל להזיע: אתה הולך להגיד לילדה הזאת להתפשט? אתה מוסרי? איך אתה חי עם עצמך?
ביקשתי מהמפיק לגרש בכוח את כל האורחים שהגיעו ממש במקרה לביקור והצצה באולפן, וביקשתי מהחשפנית להגיד למצלמה Happy New Year כשהיא יושבת על הכיסא בתחתונים. היה לה מוח של ציפור ואנגלית מזעזעת, אבל כשהחולצה ירדה הפכנו כולם לחרשים ואילמים: שתי יציקות סיליקון מובחרות עם פטמות בגודל של כדור טניס מלאו את המוניטור ויצרו צל על החוטיני. שינינו את התאורה וניסיתי להיזכר מה לעזאזל אני אמור לעשות עכשיו.
מהר מאוד הבנתי שהמפיק החרמן שלי עשה אודישן המתייחס למראה החיצוני בלבד ושכח שהבחורה צריכה גם לדבר. עברנו לבייבי דול, בגד ים ברזילאי, מדים של חיילת, והצוות המבוהל התחיל התרגל לעובדה שיש איתנו בחדר בחורה עירומה וכוסית שעושה כל מה שהבמאי אומר לה. אני התחלתי להתרגל לעובדה שאני הבמאי שאומר לבחורה עירומה וכוסית לעשות מה שבא לי.
כיוון שחברת הסלולר הבריטית רצתה לשווק את הסרטונים גם לנערים מעל גיל 16, התבקשתי מראש לא להיכנס להרדקור (אין זיונים) וליצור גרסה מעודנת של התערטלות – מה שאומר פחות ערווה ויותר פנים. זה לא היה קל בכלל. החשפנית הביונית לא הצליחה לחייך. היא הצליפה בעצמה בתחת עם שוט, דחפה אצבעות לתחתונים והורידה חזייה לפחות מאה פעמים, אבל לחייך היא לא הסכימה.
בארוחת צהריים שאלתי אותה למה היא לא מחייכת בצילומים והיא הסבירה לי בפנים מלאות איפור כבד שהיא לא צוחקת מאז שהאבא החורג שלה אנס אותה כשהייתה בת תשע. השיחה הקולנית על השולחן נפסקה בבום. הרגשתי שאין לי אוויר והפה מתייבש. היא כנראה הרגישה שקצת הגזימה עם הפרטים האישיים ושמחה לבשר לנו שהחשפנית הרוסייה שנצלם מחר היא קלפטומנית מרושעת וחולה במחלת עור מדבקת. יותר מאוחר, כשהצילומים הסתיימו, היא לבשה חזרה את הג'ינס ומצצה לצלם במאה שקל ליד הארגז של הפנסים.
היום השני: עוד יום עבודה של דחיפת חפצים
למחרת הגיעה בלונדינית מדהימה עם מגפיים עד התחת ושדיים זקורים בצורה של חציל מפלצתי. היא הייתה דלוקה חזק על סמים ולא הבינה את הוראות הבימוי. ידענו שיש לה מחלת עור מדבקת והמאפרת הייתה אחראית לשמור שלא יגנבו לנו את התיקים. המפיק שהיה לו קצת ניסיון קודם עם הבחורה, התנצל בשמה והסביר שהיא לא ישנה כל הלילה, הייתה במסיבת רווקים מוצלחת של שחקן כדורסל. ביקשתי שישימו מוזיקת טראנס וצילמנו אותה מתפשטת בסטלה, רוקדת ודוחפת חפצים. יום עבודה.
בארוחת צהריים היא הסבירה לנו שהיא לא מורידה את המגפיים בגלל הפסוריאזיס. המאפרת אמרה לה שהיא ממש מעריכה אותה כאישה על ההתמודדות האמיצה שלה עם המחלה והצלם סיפר לה על הבוץ הבריא של ים המלח. היא אכלה פסטה, לקחה כדור צהוב מעוין, הסניפה משהו קטן ועלתה על בגדי סאדו שחורים. הספגטי עזר לה להשתחרר, היא נתנה הופעה כמו שצריך ועשתה ביד לצלם בשמונים שקל.
היום השלישי: לפעמים תקציב דל מביא תוצאות טובות
בשלב הזה נשארנו עם חור גדול בתקציב, והיחידה שיכלה למלא אותו היתה סטודנטית מוכשרת למשחק, שנה ג', שדופה ורעבה מלילות ארוכים של מלצרות ומשחק בחינם סרטי סטודנטים.
היה לה חזה טבעי ושפיצי והצלם התלונן שצריך לשנות את התאורה. היא מאד התעניינה בדמויות שהיא אמורה לשחק – תלמידת תיכון, שוטרת קשוחה – ודרשה הוראות בימוי מדויקות. הייתה כימייה טובה, צחקנו הרבה, הצלם (שנגמר לו הכסף) הוריד חולצה וקיבל הצלפות בתחת, ועשינו יום צילום ממש סבבה של בידור למבוגרים מגיל 16 ומעלה.
בסוף היום היא נתנה לכולם נשיקה על הלחי, צרפתית רטובה למאפרת וביקשה מהמפיק את הכסף במזומן.
היום האחרון: זה סגור. אני הומופוב
למחרת הגיע החלק הקשה ביותר ואשר חששתי ממנו ביותר: צילומי גברים לקהל הגייז הבריטי שצמא לראות חיילים קרביים מתפשטים. למפיק הדפוק שלי בקושי נשאר תקציב לשני חשפנים שהפכו להיות לוחמים בגולני. הם היו שרירנים מהסוג העדין, אכלו אגוזים וגילחו שערות מהתחת, וביקשו שאני אחליט איזה חוטיני מתאים להם יותר. הבנתי שזה הולך להיות יום ארוך ורציתי להקיא.
הטקסטים רצו מצוין באנגלית, הם התפשטו בקצב טוב והמאפרת אמרה שהיא הייתה משלמת בכיף 2.99 פאונד בשביל שיהיה לה ג'יגולו עסיסי כזה בפלאפון. שלב צילומי הקליפ לכבוד הסילבסטר הגיע. אצל הבנות הייתי מאד פורה ויצירתי: תגעי פה, תרדי על ארבע, תרטיבי אצבע. אבל מול הגולנצ'יקים נתקעתי. האיברים הענקיים שלהם היו תקועים לי מול הפרצוף ובאמת שלא ידעתי מה לעשות באותו רגע.
הצלם צילם בעיניים עצומות, המפיק כבר מזמן נעלם מהסטודיו. ביקשתי מהמאפרת שתחשוב על משהו שיכול לגרות אותה, היא שיתפה פעולה וביקשה מהם לצבוט אחד לשני בפטמות. הגולנצ'יקים נראו כאילו הם נהנים מהסיטואציה המוזרה, שתו בירה שקנינו בשקלים האחרונים של התקציב והתחילו להשתחרר.
בשלב הזה היה צריך לעשות כמה צילומי תקריב, ופה גם עבר הגבול מבחינתי. להפתעתי גיליתי שיש דברים שאני לא מוכן לעשות בשביל הכסף. השארתי את מלאכת הבימוי למאפרת ולצלם והלכתי הביתה לחשוב טוב טוב על מה שעשיתי היום.