אם יש משהו שמלווה את האדם עוד משחר האנושות, זה סקס. לא תמיד לבשנו בגדים, לא תמיד בישלנו, לא תמיד חיינו במשפחות, אבל תמיד עשינו סקס. אבל לאורך השנים עברו חיי המין שלנו תמורות רבות וגדולות, שהביאו אותנו מהרגלי המין הענייניים של האדם הקדמון, לתעשיית המין היצירתית של תרבות הפורנו. מעבר מהיר בכמה תחנות משמעותיות בהיסטוריה הסקסואלית של האנושות יכול אולי ללמד אותנו משהו על מין, טאבו ונורמות חברתיות.
האדם הקדמון: סקס כמו אוכל
לא הרבה ידוע לנו על הרגלי המין של אבותינו. אפשר להניח שהם התבססו על הרגלי המין של אבותיהם-שלהם, הקופים – כלומר, מין לשם התרבות.
מונוגמיה לא היתה ככל הנראה עניין נפוץ אצל האדם הקדמון. ההישרדות עמדה מעל לכל, ולכן נשים הזדווגו באופן חודשי. רק מאוחר יותר, כשהאדם עבר מחיי נדודים להתיישבות קבע, הפכה גם הזוגיות לדרך חיים מקובלת. זה הרגע להאשים את האדם הקדמון בכל עוולות הזוגיות; אם היה ממשיך לנדוד, הכל היה בסדר.
מה שעוד מצאו הארכיאולוגים הם פסלי נשים, שהיו נפוצים מאוד בתקופה הפרה-היסטורית (לעומת זאת, אין כמעט בכלל פסלי גברים). חלק מהחוקרים סבורים שמדובר בפסלי אלילות שביטאו את הפוריות של האישה בשדיים ובטן בולטים; אחרים מאמינים כי הפסלים נועדו להדרכה מינית; ויש מי שטוען שמדובר בפורנו של האדם הקדמון, המקבילה הפרה-היסטורית לנערת האמצע של פלייבוי.
יוון העתיקה: הכול מותר
כיאה לאומה של אינטלקטואלים נאורים, ביוון העתיקה גם המין היה חופשי. האישה (שנישאה בגיל צעיר) היתה רק אחת מהאופציות שהיו פרושות בפני הבעל בבואו לבצע את זממו; הוא יכול היה גם לבחור בשפחות ובעבדים, בזונות, בבנות לוויה מכובדות (כלומר, נערות ליווי עם סטייל) ואפילו בנערים – עניין מקובל מאוד באותם זמנים. בכלל, הומוסקסואליות נתפסה כבחירה המינית הנכונה וההגיונית; היוונים ראו עצמם כאנשים נאורים, שראויים לחברת אנשים נאורים אחרים, ונשים לא נכללו בהגדרה הזו.
פולינזיה: תרבויות ילידים
כשמדברים על סקס, תמיד שווה לקפוץ לפולינזיה שבאוקיינוס השקט. נדמה שבאיים הרחוקים, כל מה שנתפס אצלנו כטאבו אסור בתכלית, נפוץ שם (לפני שדרך באיים האדם המערבי) כשעשוע אהוב ומקובל. כך, למשל, ילדים ישנו לצד הוריהם וצפו בהם שוכבים; בנים החלו לשכב עם נשים מרגע שיכלו לעשות זאת מבחינה פיזית; בנות נחשבו לאובייקט מיני מגיל 11, אם לא קודם לכן; גירוי מיני של מבוגר על ידי ילד נחשב עניין משעשע, וסקס בין מבוגר או קבוצת מבוגרים לילדה אינו חריג; ולנשים הותר לקיים סקס מחוץ לנישואין לאחר הולדת ילדם הראשון.
המאה ה-18: המרקיז דה סאד והרוזן פון מאזוך
המרקיז דה סאד ניהל חיי אציל פרועים בצרפת של המאה ה-18. הוא שכב עם כל מה שזז בארמון, בלי להבחין בין מינים, מעמדות וקשרי משפחה, וריצה מספר עונשי מאסר עקב מעלליו. הוא אף נידון למוות, אך זכה לחנינה. חלק ניכר מכתביו המפורסמים נכתבו בעת ששהה במאסר, בבסטיליה בפאריס ובמוסד לחולי רוח. בכתבים פירט סטיות מיניות, אונס, אלימות ופשעים מיניים, וכל מה שהפך אותו בתולדות המיניות לאבי הסאדיזם.
מקבילו של המרקיז דה סאד בתרבות המערב הוא הרוזן ליאופולד פון זאכר מאזוך. ספרו "ונוס בפרווה" מתאר אדם שביקש להיות עבדה הנרצע של אהובתו ודרש ממנה לנהוג בו באלימות ובהשפלה. כך גם ניהל הרוזן את חייו עם אשתו, ולמעשה, זו היתה התנהגות מינית מקובלת באותם ימים. בימינו, היא העניקה לו את זכות היסוד על המזוכיזם.
המאה ה-19: איפוק מיני
ימי שלטונה של המלכה ויקטוריה באימפריה הבריטית במחצית השניה של המאה ה-19 ידועים כימים של שמרנות שלא היתה כמותה, לפניה או אחריה. ויקטוריאני הוא כמעט מושג נרדף לשמרני. זאת, למרות שבתקופה זו התחוללו שינויים חברתיים, תרבותיים וכלכליים מפליגים, לרבות בכל הקשור לזכויות נשים. אולם באשר למין, אין ספק שהפוריטניות שלטה.
שלא תבינו לא נכון, אנשים עדיין עשו סקס - שיעורי הילודה בבריטניה עלו בהתמדה מדי שנה - אבל המשטר הוויקטוריאני ציווה על אזרחיו איפוק מיני נוקשה. הארוטיקה פרחה בסתר, במכתבים ובשירי זימה שהחליפו זוגות אוהבים. הומוסקסואליות היתה פשע (ואוסקר וויילד היה אחד מנאשמיו המפורסמים). מנגד, פרחה הזנות, שסיפקה להמונים את הצורך להתפרק, הרחק מנשותיהם החסודות.
תחילת המאה העשרים: זיגמונד פרויד
איש רב פעלים היה זיגמונד פרויד, וחשיבותו ההיסטורית חוצה תחומים, שהמיניות היא רק אחד מהם. אבל אין ספק שבעניין זה היה פרויד חלוץ, שהכניס את המיניות לשיח האינטלקטואלי והציבורי כנושא לגיטימי. בעוד שהסקס נתפס עד אז כאקט של הנאה וכאמצעי להתרבות, העמיד פרויד את היצר המיני ככוח המניע את האדם בכל מעשיו. למעלה מכך: הוא טען שהאדם הוא יצור מיני משחר היוולדו. שתינוק הוא יצור מיני, ירחם השם! אבל כן, פרויד ייחס גם לתינוקות צרכים והנאות מיניים. הוא יצא גם נגד התפיסה המקובלת שהתנגדה לסקס לפני הנישואין (ונגד מוסד הנישואין בכלל), דחה את הגדרתם של הומואים ולסביות כסוטים, ותלה הכל בליבידו האנושי. במו ידיו הוא בנה את הגשר שהוביל מהעידן הוויקטוריאני הנוקשה למהפכה המינית של המאה העשרים.
פרויד עצמו, אגב, שלא חדל לחקור, לכתוב ולדבר על מיניות, הפסיק לעשות סקס בגיל ארבעים.
שנות החמישים: דו"חות קינסי
פרופסור אלפרד קינסי היה זואולוג, מומחה לצרעות, שהחל בשנות השלושים לחקור את מיניות האדם. המחקרים שלו חשפו את הבורות הגדולה של האמריקנים בנושא, את הבושה ואת הנטייה השמרנית שלא לדבר על סקס.
קינסי תקף את הטאבו. ב-1948 פרסם מאמר פורץ דרך – "התנהגות מינית באדם הזכר" – שהיה מבוסס על ראיונות עם סטודנטים, והפך ללהיט בחנויות הספרים. כיאה ללהיט, הוא הוליד ספר המשך – "התנהגות מינית בנקבת האדם", כמובן. אם המחקר על הגברים זיכה את קינסי בקיתונות של ביקורת (וגם הפך אותו לכוכב בן לילה), הרי שאת זה על הנשים יריביו כבר התקשו לבלוע; לדבר על דחפים מיניים אצל נשים היה כמו לדבר על הרהורים אינטלקטואליים אצל כבשים. להגיד שלנשים יש דגדגן, והן גם משתמשות בו – זה כבר היה בלתי נסבל. "דו"חות קינסי" עוררו מהומה גדולה באמריקה השמרנית, אבל את הנעשה לא ניתן היה להשיב: קינסי הוציא את המין מחדר המיטות.
שנות השישים: המצאת הגלולה
ב-23 ביוני 1960 אישר מינהל התרופות האמריקני את אחת מאותן תרופות ששינו את העולם: הגלולה למניעת הריון. עקרון הפעולה פשוט: שני הורמוני המין הנשיים, בגרסה סינתטית, נמצאים בגלולה, והם "עובדים" על המוח כך שהוא לא משחרר הורמונים המובילים לביוץ. המשמעות היתה עצומה. הגלולה נתפסה כמשחררת האישה – אמצעי מניעה בעל אחוז בטחון כמעט מושלם, שלא מפריע לאקט המיני, ושנמצא באופן מוחלט בידי האישה.
הגלולה הפכה במהרה לנחלתן של מיליוני נשים. מגזין "טיים" הציב אותה ב-1967 על השער. נשים שנרתעו מסקס שיוביל להריון, יכולות היו לנהל קריירה בצד חיי סקס פוריים. היום כבר נפוצה גם ביקורת נגד הגלולה, נגד תופעות הלוואי, הסיכונים הבריאותיים והסחרחרת ההורמונאלית שמתלווה אליה. אבל אי אפשר להתעלם ממקומה בהיסטוריה כמי שהפכה את ההפרדה בין סקס להתרבות למוחלטת.
שנות השבעים: אהבה חופשית
הגלולה באה לאמריקה בזמן טוב. כמה שנים לאחר הולדתה, פרץ בארצות הברית עידן האהבה החופשית, תרבות היפית של צעירים שלוחי רסן ונטולי עכבות שניסו לשכנע את העולם לעשות אהבה ולא מלחמה. ואכן, מאמצע שנות השישים ועד לתחילת שנות השמונים, האהבה החופשית היתה לנורמה. בחורים ובחורות התערבבו ברחובות, בכבישים, בקומונות ובפארקים. לרגע קצר היה נדמה שהאהבה אכן תנצח. ואז הגיע האיידס.
שנות השמונים: בצל האיידס
כל השחרור המיני העולץ והחושני נכנס להקפאה בתחילת שנות השמונים, כשהאיידס הפך מבעיה אפריקנית למגפה שאיימה על העולם המערבי. הנגיף, שחיסל מיליונים, עורר בהלה, ושינה את כל דפוסי ההתנהגות המינית. הנוא התפשט במהירות על פני הגלובוס, ופגע בכל המגזרים, ולא רק בהומוסקסואלים שנתפסו בתחילה כקורבן המרכזי של האיידס בעולם המערבי. ההיסטריה היתה בשיאה, ומזור לא נראה באופק.
שנות התשעים: סקס בטוח
בתגובה לבהלת האיידס, עלה הצורך בקיום סקס בטוח – סקס שנוקט באמצעי זהירות כדי למזער את הסכנה להדבק במחלות מין. גולת הכותרת של החינוך לסקס בטוח היה הקונדום, המצאה ששורשיה כנראה עוד בעולם העתיק. הקונדום תפס מקום מרכזי בחברה, אחרי שנדחק במשך השנים, בעיקר מטעמים דתיים. התקדמות במחקר הרפואי, לצד מסעות הסברה נרחבים – ממג'יק ג'ונסון ועד סרטון הקונדום בחדר ההלבשה ופרק הכובעון של "זהו זה" - הצליחו לצמצם באופן משמעותי את התפשטות המגפה, והסקס חזר לחיות בצדה ולא בצלה.
שנות האלפיים: הויאגרה
מי שהחלה את דרכה כתרופה לטיפול בתעוקת חזה, התגלתה כגלולה מינית שהיא בוננזה כלכלית – תרופה לאימפוטנטים. ארבעים שנה אחרי שהגלולה למניעת הריון שחררה את האישה, הגיעה הגלולה למניעת אימפוטנציה ושחררה את הגבר מחרדת הביצוע שלו. בתוך שנה וחצי נרשמו למעלה מ-15 מיליון רצפטים לויאגרה בארצות הברית, והיום משתמשים עשרות מיליוני גברים ברחבי העולם בגלולת הפלא. ויאגרה הפכה למותג לכל דבר, וגם לפריט הנפוץ ביותר בדואר זבל. המגזין "טיים" בחר את ה-27 במארס 1998 כאחד משמונים הימים ששינו את ההיסטוריה. ואיך אפשר לטעון אחרת? הרי גם בליל הסדר הקרוב נזמר לכבוד הגלולה שהעמידה לאבותינו ולנו.