מסתבר: גם גברים מוכנים לסבול למען היופי

זה כואב לי, אבל הי, זה לגמרי מגניב / נעלי Creative Recreation

כל בוגר טרי של סדנת ויפסנה שיפתח את פיו לראשונה אחרי עשרה ימים של שתיקה מאולצת יספר לכם שהחיים הם סבל. כל רגע ורגע הוא סבל, יאמרו לך הנזירים הבודהיסטים, ורק אם תכיר בו באמת, יתחיל הצעד הראשון לשחרור ממנו. אבל בעוד במזרח רק מיעוט של נזירים בגלימות כתומות עושים את המאמץ של הכרה בסבל שבכל רגע של קיום, הרי במערב המתקדם יש קבוצה גדולה מאוד, כאן ממש בתוכנו ובינינו, שמיישמת עקרונות של חיבור מיידי עם הסבל שבקיום: נשים בנעלי עקב.

זה מה שחשבתי תמיד בכל פעם שהאישה חזרה הביתה, חלצה את הנעל והחלה לשפשף נמרצות את כף הרגל באנחה ששילבה הקלה והכרה בסבל שעבר עליה היום – ותמיד הייתי בטוח שזה עניין של נשים, כאלה שגאות לומר שבשביל יופי צריך לסבול.

לעומת זאת אנחנו, כלומר מחצית האנושות שלא תולשת את שערותיה בשעווה חמה (הלו שיינפיין, מה המצב גבר), לא חזקים בלהתחבר לסבל הפנימי. ואני אישית, מאז הטירונות, לא מוכן לסבול בשביל נעליים. לכן אני הולך בסניקרס. והסניקרס של קריאייטיב ריקריאיישן שנחתו אצלי, נראו שדרוג מטורף למגירת הנעליים שלי: סניקרס מגניבות, זוהרות בלבן שבוהק לקצה השני של הרחוב, ובירוק זרחני עם סוגר סקוץ' סופר קולי בסגול מטאלי, שמשום מה מסתדרים מעולה אחד עם השני, וחירור אייטיזי בקדמת הנעל, ואיזו קשיחות במבנה שידעתי שיחזיק מעולה את הרגל. בקיצור, אהבה ממבט ראשון.

רק שבבוקר, חצי שעה אחרי שיצאתי איתן מהבית, כשהתחילה איזו אי נוחות באזור הקרסול בואכה העקב, שהפכה במהירות לשפשוף של ממש שהפך לכאב בלתי נסבל, הבנתי שהנעליים האלה מאמינות באהבה קשוחה; ושהן מהסוג שמעולם לא הפנמתי את קיומו – אלה שאתה נועל שעה ביום הראשון, ושעתיים בשני, ורק אחרי שבוע אתה מתרגל אליהן. אבל אני כבר הייתי מרחק שעה מהבית ותקוע איתן לכל היום. וזה היה יום שבו בכל דריכה ודריכה שיננתי לעצמי מנטרות זן עמוקות כמו– הכאב הוא לא אתה, הכאב הוא רק מה שאתה מרגיש, או – הבחורה הזו לא באמת צוחקת עליך, היא רק צוחקת על הצליעה המגוחכת שפיתחת; וניהלתי בראש טבלת ייאוש של השעות שנותרו עד החזרה הביתה וחליצת הנעליים.

לסיכום – נעליים גזעיות, אבל אם לא רוצים לחזור מיום של סיבוב בחוץ כשהראש שלכם מרגיש כאילו חזרתם מסדנת ויפסנה וכפות הרגליים מרגישות כאילו חזרתם משבוע שדאות, אז צריך לקחת אותן בהתחלה כמו שלוקחים כל דבר טוב – במנות קטנות.
(שי פוקס)

מחיר: 469 שקל

אז מה אם הן מתאימות גם לנשים / נייק LunarGlide+

מה גבר צריך מנעלי הריצה שלו? בגדול, שלושה דברים: שיהיו נוחות. שיבלמו זעזועים. ואם אפשר, רצוי שייראו טוב כדי שתוכל ללכת איתן לעבודה בכיף שלך ולא להרגיש שכולם פוזלים לעבר ההתאמה המזעזעת בין הנעליים הזוהרות שלך ובין הג'ינס.

נעלי הריצה החדשות של נייק, Nike LunarGlide+, עונות על שלושת הקריטריונים בכבוד – עם סייג קטן. להלן ההסבר: הנעליים האלה מאוד נוחות. למעשה, כשאני מחפש מילים לתאר את הנוחות אני נאלץ לנדוד למחוזות הפואטיקה ולומר שהן ממש עוטפות אותך בחום ואהבה. הן גם מאוד קלות – המשקל הקל שלהן הוא הדבר הראשון שאתה מרגיש כשאתה מקבל אותן לידיים, מה שמקבל משמעות נוספת כשאתה שם אותן על הרגליים. כשאתה רץ איתן, אתה מרגיש את התמיכה ונהנה.

הטכנולוגיה הייחודית של נייק לונרגלייד היא מערכת התמיכה הדינאמית הקיימת בסוליה האמצעית, אשר אמורה להחזיר אנרגיה מהקרקע ולהגיב בהתאם לצורת הריצה של כל רץ. האם זה עושה את העבודה? קשה לומר, אבל כאמור, בלימת הזעזועים בריצה הרגישה איכותית, ובשילוב הנוחות והקלות של הנעל – והמחיר הסביר – מדובר בנעלי ריצה שכל רץ כביש או מסלול ישמח לקבל.

מילה לגבי הנראות של הנעליים האלה: יוניסקס. בהתחלה הייתי בטוח שמדובר בנעלי נשים – הנעליים שאני קיבלתי להתנסות היו לבנות עם פס אדום זוהר בסוליה – אבל בת הזוג שכנעה אותי שמדובר בנעליים שמתאימות גם לגברים. לשמחתי האמנתי לה; לאחר שבוע שבו הלכתי (ורצתי) עם הנעליים לכל מקום, לא הגיעה אף תגובה שלילית על התאמת הלבוש שלי. מצד שני, גם לא הגיעה אף תגובה חיובית, אבל זה בקטנה. העיקר שכיף לרוץ איתן.
(נרי קרמר)

מחיר: 600 שקל

>> עוד נעלי ריצה שבדקנו: אסיקס ג'ל נימבוס 11, דיאדורה מית'וס אמפייר, מונטרייל סטריק.
>> לכל הכתבות במדור