את הסיפורים הבאים הביא YTmda, עובד נתב"ג שכותב בפורום נותני שירות של תפוז. אנחנו לא יודעים אם לצחוק, לבכות, או פשוט לרחם על האיש שצריך לטפל בכל המקרים המוזרים האלה.
קומת הקרקע, זו של הטיסות הנכנסות. אני בדרך להסעה שתיקח אותי לחוף מבטחים, אך לפני שאני מצליח לברוח אני נתפס במלתעותיה של נוסעת נרגנית.
נוסעת נרגנית: "פה השאטל להשכרת רכב?"
אני: "כן, את רואה את השלט הצהוב-כחול שם? תמתיני שם, הוא מגיע כל עשר דקות - רבע שעה."
נוסעת נרגנית: "והוא מגיע גם לחניון טווח ארוך, נכון?"
אני: "לא, השאטל לחניון טווח ארוך יוצא מקומה 2."
נוסעת נרגנית: "אבל פעם הוא היה עובר מפה!"
אני: "לא יודע מה היה פעם. אם את רוצה להגיע לחניון טווח ארוך את צריכה לעלות לקומה שנייה ולהמתין שם לשאטל."
נוסעת נרגנית: "איזו חוצפה! פעם הוא היה מפה! אני רוצה שהוא יצא מפה! למה אני צריכה לעלות עכשיו לקומה 2?"
**
אצל גברת אחת, לא דוברת שום שפה מלבת שפת האם שלה, מאותרת פצירה בשיקוף.
אחרי שפתחה את התיק אני מחפש ומוציא את הפצירה. אני מסביר לה באנגלית ובסימנים שהיא לא יכולה לקחת אותה. היא מנסה לשנות את גזר הדין ומתחננת לפני.
אחרי כמה רגעים כאלה שהיא מנסה ואני בשלי היא מסתכלת לצדדים, עושה לי פרצוף ערמומי ומסמנת לי להכניס חזרה לתיק בליווי סימני ומבטי "אף אחד לא ידע שנתת לי".
**
נוסעת חוזרת מכיוון ביקורת הדרכונים (התחנה הבאה אחרינו) ומתחילה לדבר בתקיפות:
הנוסעת: "איפה הכרטיס-טיסה שלי?"
אני: "אני מניח שהוא אצלך. בדקת?"
הנוסעת: "הוא לא אצלי. הוא נעלם פה אצלכם ואני דורשת שתמצאו אותו!"
מחפשים בכל המקומות האפשריים - אולי נפל, אולי שכחה... שום דבר.
אני: "גברת, זה לא פה. תבדקי שוב בתיק שלך, זה כנראה אצלך."
הנוסעת: "זה לא אצלי! אם אני אומרת שזה לא אצלי אז אני יודעת! אני לא סתם אומרת! אתם לקחתם לי אותו ואני דורשת שאתם גם תחזירו לי אותו!"
מחפשים שוב, בודקים בין כל הגיגיות שמונחות אחת על השניה, אולי נשאר באחת מהן. שום דבר. בינתיים אנחנו קוראים לאחראי הצוות כדי שיטפל בכל העניינים הנוגעים בהנפקת כרטיס חדש.
אני: "גברת, הכרטיס לא פה. קראנו לאחראי שיטפל במקרה הזה, ובכל מקרה ידפיסו לך כרטיס נוסף בשער העלייה למטוס."
הנוסעת: "לא! אתם איבדתם לי את הכרטיס ואני רוצה אותו בחזרה כאן ועכשיו! לא רוצה אחד חדש, אני רוצה את הכרטיס שהיה לי!" (וואו, איזו סנטימנטליות לכרטיס שהיא קיבלה 7 דקות קודם).
אני: "אין מה לעשות. הכרטיס לא פה, את מסרבת לבדוק בתיק ובדברים שלך אם הוא שם ואני מן הסתם לא יכול להחזיר לך את אותו כרטיס אם הוא לא פה."
הנוסעת: "אז אם אני אבדוק שוב בדברים שלי אתה תהיה מרוצה?!"
אני: "מאוד."
הנוסעת חיפשה שוב, קלטה שהכרטיס בעצם זרוק אצלה בתיק (ראיתי אותה מוציאה אותו לחטף ומחזירה) ונעלמה כלא הייתה. אפילו לעצור לשנייה, להגיד שמצאה או חלילה להתנצל היא לא טרחה. העיקר שהיא יודעת לצעוק ושאנחנו אשמים בהכל. אנחנו תמיד אשמים בהכל.
**
הנוסע: "איך זה שלא עצרת אותי?"
אני: "למה שאעצור אותך?"
הנוסע: "יש לי תמונות של טנקים בתיק!"
אני: "מה לא בסדר בתמונות?"
הנוסע: "אתם לא רואים את הטנקים בשיקוף?!"
**
אני: "יש לך לפטופ?"
הנוסע: "לא, אבל יש לי לב-טוב."
**
אני עומד ליד המקדונלדס באזור הדיוטי פרי, ממתין שהארוחה שלי תהיה מוכנה (אני חייב להפסיק עם המקדולנדס הזה כל פעם שאני בעבודה). ניגשת אלי נערה עם צעצוע של ארוחת הילדים.
הנערה: "אני רוצה להתלונן!"
אני: "על מה?"
הנערה: "הצעצוע הזה מקולקל"!
**
באזורים המוגבלים של נתב"ג בעלי תג (שמהווה רישיון כניסה לאזורים המוגבלים) מחוייבים לענוד אותו עליהם. הייתי באחד האזורים המוגבלים והייתי בדרך לצאת ממנו לאזור מוגבל אחר. בדלת, ראיתי עובד שמנסה נואשות לפתוח את הדלת. מצמיד את התג לקורא, הדלת לא נפתחת. ושוב. ושוב, ושוב...
מנסה לפתוח את הדלת ולא מצליח. אני מסתכל על התג שלו ורואה שהרישיון שלו לא כולל כניסה לאזור שהוא מנסה.
אני: "אתה לא יכול לצאת דרך כאן. תסתכל - פה רשום שמעבר לדלת זה D ולך יש רישיון רק A ו-C"
הוא: "אהההה... אז מאיפה אני יוצא?"
אני: "מאיפה שבאת, לשם יש לך רישיון..."
הוא: "אה... טוב.. אז אולי תפתח לי אתה?" (לי יש תג שמאפשר כניסה לכל האזורים המוגבלים)
אני: "אני לא אפתח לך כי אסור לך להיכנס לכאן."
הוא: "מה אכפת לך? אף אחד לא ידע!"
ולחשוב שהוא עובד בנתב"ג...
**
נוסע מזדמן (לא בעמדת הבידוק אלא באולם השחקים הפתוח לכולם): "סליחה, איפה זה שער C6"? אני: "בפנים, אחרי הבידוק הביטחוני וביקורת הדרכונים." (מצביע)
הנוסע: "ואפשר להגיע אליו גם בלי להיכנס מפה?"
**
נוסעת אחת מגיעה עם חפץ שלא ניתן להכניס למכונת השיקוף מפאת גודלו.
אני: "תצטרכי להמתין כמה דקות, אנחנו צריכים לקחת את זה למכונה אחרת כדי לבדוק."
הנוסעת: "אבל אני כל פעם באה עם זה! מה, כל פעם שאני אבוא עם אותו דבר אתם תבדקו מחדש?!"
**
אחרי ביקורת דרכונים, אני הולך לכיוון הדיוטי פרי. עוצרת אותי נוסעת מבוגרת.
הנוסעת: "סליחה, אני ביקשתי שיתנו לי את הרכב הזה שיקח אותי למטוס..."
אני: "אוקיי, אז את יכולה לשבת כאן ולהמתין, כשהוא יחזור הוא ייקח אותך."
הנוסעת: "אבל אין לי זמן לחכות לו! אתה לא יכול להגיד לו שיבוא עכשיו?"
אני, אחרי הצצה בכרטיס העלייה למטוס: "העלייה למטוס מתחילה עוד חצי שעה, יש לך מספיק זמן. הרכב כנראה עסוק כרגע עם נוסעים אחרים וכשהוא יחזור הוא ייקח גם אותך. מעבר לזה, אין לי שום דרך ליצור איתו קשר כי זה שירות של חברת התעופה שלך."
הנוסעת: "אז תגיד לו שיבוא עכשיו! אני מחכה פה כבר הרבה זמן והוא לא בא! אני מאחרת לטיסה שלי! תדבר איתו ותגיד לו שיבוא!"
אני מסביר לה שוב שאין לי דרך ליצור איתו קשר, הוא שייך לחברת התעופה ומעבר לכך יש לה עוד חצי שעה עד שמתחילה העלייה למטוס, ללא הועיל.
בסוף, לדאבוני, אחרי מספר נסיונות כושלים, נאלצתי לסגור את זה כך ופשוט ללכת לדרכי כי בכל זאת רציתי להספיק גם לאכול בהפסקה שלי...
**
נוסע מבוגר מגיע לעמדת הבידוק כשהוא מחזיק בידיו מעיל. אני מבקש ממנו להניח את המעיל בתוך הגיגית לשיקוף והוא משחק אותה לא מבין.
כשאני מסביר לו שוב ומראה לו עם הידיים, הוא מניח את המעיל כזה מקובצ'ץ'.
אחר כך הסתבר לי שהוא החביא בקבוק מים וניסה להערים עלינו כדי שלא נמצא וניקח לו את הבקבוק.
**
אני יושב בקומה 3 (המראות) בחוץ, איפה שעוצרים כלי רכב כדי להוריד נוסעים. במקום אין חנייה ורכב שמושאר חונה שם נגרר.
מישהו עוצר לידי עם רכב, מדומם מנוע, יוצא ושואל אותי: "סליחה, אתה עובד ביטחון?"
אני: "כן. אתה צריך משהו?"
הוא: "מעולה, אז אתה יכול לשמור לי על האוטו כמה דקות?"